ג'ונתן ראסל, פרופסור לדת ולפילוסופיה, מסביר בטורו השבועי ב"האפינגטון פוסט" מדוע אין כל צורך בתנועת #BlueLivesMatter, כקונטרה לתנועת #BlackLifeMatters.
בטרם אגש לפרשן את טורו, קצת רקע: #BlackLifeMatters היא תנועה שצמחה בשנים האחרונות, על-רקע ריבוי תקריות של ירי מצד שוטרים (לבנים לרוב), באזרחים (שחורים לרוב) שאינם חמושים. הנחת היסוד של הקהילה האפרו אמריקנית בארצות הברית, היא שחייהם, לפחות בעיני רשויות אכיפת החוק, הפכו זולים למדי;
בשנים האחרונות התקשורת רעשה סביב הריגתם בדם קר של אזרחים אפרו אמריקנים רבים בידי שוטרים: ניתן למנות ביניהם את סנדרה בלנד, שמצאה את מותה בתא מעצר משטרתי, אריק גרדנר, גבר שחור אשר נחנק למוות על-ידי שוטרים לבנים וגרר גל הפגנות עם שלטים "אנחנו נחנקים" ו"איננו יכולים לנשום", תמיר רייס, נער שהריגתו ע"י שוטרים לבנים יצרה מהומה תקשורתית רבתי, פרדי גריי, סם דובס, מייקל בראון, טרבור מרטין, פילנדו קסטיל, והאחרון - אלטון סטרלינג, אשר גסיסתו תועדה במצלמות פלאפון, הפכה לויראלית, והובילה להפגנות רבתי של שחורים ולבנים.
ההאשטאג - #BlackLifematter - הוביל לשתי תגיות נגד:
האחת: #AllLifeMatter - תגית קטנונית ומתממת שיצרו גולשים לבנים, שכנראה לא מבינים שכן, ברור ש"כל החיים חשובים", אבל החיים השחורים הם אלו שנתונים באיום תחת אלימות משטרתית, ולכן, יש לצעוק את מה שלא ברור מאליו (ויש שחורים אשר מסתובבים בארצות הברית עם חולצות "אל תהרגו אותנו", כבקשה מנומסת מן השוטרים).
השנייה: #BlueLifeMatters - התגית הזו נוצרה ממש לאחרונה, לאחר שבחור שחור בשם מיקה ג'ונסון, ירה ב 5 שוטרים לבנים בדאלאס. אז עכשיו התהפכו היוצרות, ויש שוטרים שחשים כל כך מקורבנים, עד שהם חשו צורך ליצור מקבילה ל #BlackLifeMatters בדמות #BlueLifeMatters.
ג'ונתן ראסל, אם כן, מקדיש את טורו ליישור העיניים שגולגלו לשמיים בקורבנות: אין, לדעתו, להקביל בין #BlackLifeMatters לבין #BlueLifeMatters, מכמה טעמים:
א. ראשית, לטעמו, אי-אפשר ליצור הקבלה בין גזע לבין מקצוע. עם גזע נולדים. מקצוע בוחרים. גזע הוא זהות עמוקה יותר ממקצוע. וכשהשוטרים, שממילא אפופים באחווה, אשר לטענת ראסל, גורמת להם להעיד אחד לטובת השני גם כשהם מפשלים, או להעלים ראיות, לא צריכים לעבות את הסולידריות הממילא קיימת ומזיקה שלהם, בסולידריות נוספת, המקבילה, רחמנא ליצלן, לסולידריות גזעית של קבוצה מקופחת: לדעת ראסל, הסולידריות דמיקולו של השוטרים תגרום לעוד טיוחים, עוד כיסתוחים, ועוד רגשות אחווה מהסוג שפועל תמיד לרעת האזרחים הקטנים.
ב. שנית, גורס ראסל, יש משהו מתקרבן וקטנוני, בשימוש בהאשטאג #BlueLifeMatters, כרפרנס ל #BlackLifeMatters, כאשר כחולי המדים, השוטרים, אינם חולקים ולא כלום עם ההיסטוריה רווית הדיכוי וההשפלות של הקהילה האפרו-אמריקנית בארצות הברית, קהילה שהובאה בספינות עבדים לאפריקה כחפץ לשימוש הלבנים, ואשר עד היום, חבריה סובלים מקיפוח חברתי כלכלי, ומחוסר ביטחון פיזי, עקב ריבוי תקריות הירי של שוטרים לבנים בעוברי אורח שחורים (לא-חמושים, יש לציין). ניסיון כחולי המדים לתפוס טרמפ על קבוצה מקופחת באמת, הוא עלוב, עלוב, עלוב, לדעת ראסל (או כמו שיוסף מ"היהודים באים" היה אומר: עולב עולב עולב).
ג. שלישית, טוען ראסל, שוטרים זוכים לכבוד, הערכה, תנאים שכר מועדפים, והלוויות מפוארות, כשהם מתים. אין צורך בשום האשטאג שידרוש לכבד אותם, זה ממילא קורה, כל הזמן. וזאת לעומת הקהילה האפרו-אמריקנית, שלא זוכה לכבוד, אלא נתפסת כגורם מסוכן ע"י מרבית השוטרים, עד כדי כך שיד השוטרים קלה על ההדק, ולא כמטפורה.
לסיכום, טוען ג'ונתן ראסל, התגית #BlueLifeMatters היא טפילות על #BlackLifeMatter. התקרבנות לשמה, ושימוש לא ראוי בתגית של מטרה חברתית נאצלה, לצורך התבכיינות של קבוצה פריבילגית.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
