אפליה מתקנת בכור ההיתוך <br>

אריק קופר מה"האפינגטון פוסט" בוחר להתייחס לסוגיית הפערים בין הגזעים בארצות הברית (לבנים לעומת לא ‏לבנים: שחורים, היספניים, אסיאתיים ועוד) במערכת החינוך. נכון, הוא מציין בשמחה, בית המשפט העליון דחה את ‏תביעתה של אביגייל פישר, אבל יש עוד המון עבודה לעשות.‏

אביגייל פישר (ולמרות השם פישר, לא יהודיה ) היא סטודנטית לבנה, אשר מועמדותה לאוניברסיטה בארצות ‏הברית נדחתה, ואשר הועדפו על פניה סטודנטים צבעוניים (שם כולל לכל מי שאינו לבן, לרבות שחורים, ‏היספאניים, אסיאתים וכדומה), אשר ציוניהם נמוכים יותר; היא עתרה לבית המשפט העליון של ארצות הברית וטענה ‏לאפליה, והתביעה שלה נדחתה. ביני לביני אירעה סאגה מעניינת, כאשר השופט (ממוצא איטלקי) אנת'וני סקאליה, ‏טען שהשחורים מוכשרים פחות ללימודים. הוא נפח את נשמתו בעיצומו של המשפט, בסוג של צחוק גורל קרמאתי ‏‏(?). בסופו של יום תביעתה נדחתה, ואסכולת האפליה המתקנת של מיעוטים גזעיים נצחה.‏

אריק קופר מרוצה מן התוצאה, אבל לא מסתפק בה. הוא מבקר את השיח הציבורי, של לבנים שטוענים שהם ‏‏"עייפים מכך שהכל נסוב סביב הגזע" (מזכיר במשהו את האשכנזים כאן, אשר מבקשים מן המזרחיים להפסיק ‏לשחרר את השד העדתי).‏

קופר מסביר כי בין אם נכחיש או נודה בקיומה של בעיית גזע, היא שם. הוא מציג נתונים סטטיסטים, ולפיהם, אפרו-‏אמריקנים מקופחים במערכת החינוך, סובלים מעוני בשיעורים ניכרים יותר מאשר לבנים, ויש להם ייצוג נכבד בבתי ‏הכלא, חרף שיעורם הנמוך בקרב האוכלוסייה. ‏

בעיית הגזע קיימת, לדעת קופר. הארגון שהוא נציג שלו, מעודד מורים ואנשי חינוך להאמין בכל התלמידים, כולל ‏במיעוטים הגזעיים. שינוי הגישה של המורים, לדעתו, תוביל לאמונה רבה יותר של תלמידים צבעוניים בעצמם, וזו, ‏בתורה, תוביל להצלחה אקדמית, כזו שתמנע את הצורך ברגולציה מדינתית ומשפטית הידועה כ"מדיניות אפליה ‏מתקנת".‏

הדיון הזה מעניין, כי הוא משליך עלינו. בדיוק עכשיו מערכת החינוך מכניסה תכנים חדשים למערכת החינוך. כאלו ‏שמתייחסים בכבוד לתרבות המזרחית, ואשר מתקנים את העוול שיצרה מפא"י, חסידת כור ההיתוך, אבל כור היתוך ‏בהטעמה אשכנזית. ‏

בכל זאת, לטעמי, עולה כאן שאלה, שעלולה להישמע מאוד לא פוליטיקלי קורקט: קופר סבור שהפתרונות הם שניים: ‏עידוד המורים להאמין בכל התלמידים שלהם, שחורים ולבנים כאחד, לצד העדפה מתקנת במישור הרגולטורי ‏המדינתי. עולה השאלה, עד כמה החינוך בבית וערכי הקהילה יכולים לתרום למוביליות אקדמית של קבוצה אתנית?
‏
יהודים באירופה סבלו מ"נומרוס קלאוזוס" ובכל זאת הצליחו - לפחות בגרמניה - להתברג באליטה המדעית ‏והתרבותית. למה? כי השכלה הייתה הכל עבור יהודים אירופים. בארצות הברית, קבוצות אתניות אשר מחנכות את ‏בניהן להשכלה כערך עליון, מצליחות יותר בסולם האקדמי, ללא קשר לצבע עורם הכהה (התלמידים הסינים מובילים ‏כמעט בכל מדד, בזכות חינוך נוקשה המחנך למצוינות אקדמית). ‏

עורכי דין יהודיים הם שם דבר בארצות הברית, אבל מעטים יודעים כי בשנות השישים הפקולטאות למשפטים, כמו ‏גם משרדי עורכי הדין, נהגו אפליה במועמדים יהודיים ללימודי משפטים, וכן במתמחים יהודיים בעריכת דין (מומלץ ‏לקרוא את ספרו של אלן דרשוביץ "חוצפה", על מצבה של יהדות ארצות הברית). ‏

איכשהו, מסתבר שהמוח היהודי היה בשיאו דווקא כשהיינו בגולה, ובסטטוס "נרדפים". דווקא במדינת ישראל ‏העצמאית, צעירים יהודיים כבר לא מצליחים כל כך במדדים בינלאומיים של מצוינות בחינוך. כלומר ליחס הסביבה ‏‏(מורים מפרגנים ואפליה מתקנת) יש תפקיד בניודה כלפי מעלה של קבוצת מיעוט אתנית. אבל דומה כי הפעולה היא ‏דואלית וצריכה לבוא גם מתוך קהילה: קהילות אתניות המקדשות את ההשכלה כערך עליון, מצליחות יותר.‏

בן קרסון, המועמד הרפובליקני לשעבר, יכול להמחיש זאת: הוא גדל בגטו בשיקגו, לאם שעבדה מ 5 בבוקר עד 12 ‏בלילה במשק בית, ואשר התחתנה בגיל 13. היא לא ידעה לקרוא. היא אילצה את קרסון ואת אחיו לקרוא 2 ספרים ‏בשבוע. לדברי בן קרסון, הם היו צריכים להגיש לה ‏book report‏ אודות הספר, והיא, שלא ידעה לקרוא, הייתה ‏מסמנת באקראי סימנים אדומים על הדוחות שלהם, בכדי לגרום להם להאמין שהיא בודקת את הדוח"ות. בן קרסון ‏הפך לתלמיד מצטיין, התקבל לבית ספר יוקרתי לרפואה, והפך למנתח מוח שזכה, ברבות הימים, במדליה ‏הנשיאותית. ‏

עם זאת, בן קרסון הוא מקרה יחיד שאינו מהווה שום סטטיסטיקה. ואפילו בתור מקרה יחיד הוא שנוי במחלוקת, ‏משום שהאוטוביוגרפיה של בן קרסון (‏Ben Carson‏) נחקרה על-ידי עיתונאים סקרניים, שמצאו, בשפה עדינה, ‏שהוא שקרן פתולוגי (למי שמתעניין - חפשו ‏Ben Carson Autobiography‏ בגוגל). הוא הפך לבדיחה גרועה של ‏קומיקאים מצליחים כגון טרוור נוח (‏Traver Noah‏).

העניין הזה, מסתבר, יושב על חבית נפץ חברתית, לא רק בארצות הברית, אלא גם אצלנו (ראו מה קורה שרמי סדן ‏או גידי אורשר פולטים פליטת פה אומללה ביחס לציבור המזרחי, ועד כמה מהר הם בדרך לעוף מהתפקיד שלהם‎ ‎‏ ‏ולשיימינג ציבורי). דווקא הצצה לארצות הברית ובדיקה של "מה מתרחש שם" בתחום הזה, יכולה להוסיף נקודת ‏מבט מעניינת לדיון שמתרחש אצלנו, סביב מירי רגב ממליצה על אייל גולן/התכנים החדשים של משרד החינוך ברוח ‏מזרחית חדשה/וכו'.‏