השמאל ודרמת חופש הביטוי שלו

קלמן ליבסקינד, בטורו השבועי במעריב, מחליט לקרוע את הצביעות לגזרים.

השמאל, לטענתו, מצקצק בלשונו ומגלגל עיניים לשמיים כאשר ‏איל קרים, הרב הראשי החדש לצה"ל, הביע את דעתו בנוגע לשירות נשים בצה"ל, ובנוגע להומוסקסואלים. אולם זהו אותו שמאל שתמך בבוגי ‏‏(משה יעלון) כאשר זה קרא לקצינים הבכירים להביע את דעתם, "אף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני ‏אימצו". ‏

ליבסקינד כותב:‏
‏
"הרב קרים לא לבד. אותם ליברלים בעיני עצמם תקפו לפניו גם את זכותו של עופר וינטר להשתמש בשפה היהודית שלו לפני היציאה לקרב, ‏ולכתוב בדף קרבי שצה"ל נלחם נגד אויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל". הם תקפו את ראש המוסד, יוסי כהן, שבדרשת ‏שבת בבית הכנסת שלו אמר ש"בלי סייעתא דשמייא לא הייתה קמה מדינת ישראל". הם תקפו את אראל סג"ל, שזרק בדיחה לא מאוד וצלחת ‏בתוכנית טלוויזיה, ובעקבותיה הודיעה יושבת-ראש הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ קארין אלהרר, ש"אם מישהו חושב למנות אותו לגלי צה"ל ‏בלי לתת דין וחשבון, הוא טועה".‏

או במילים אחרות, צביעות מרגיזה את ליבסקינד. גם כשאביגדור פלדמן, פעיל בעמותות שמאל המייצג מחבלים, מתנגד לפרויקט מימון ההמונים ‏לאלאור אזריה. ולגבי סוגית אונס "גויות יפות מראה" במלחמה, ליבסקינד גורס כי ההר הוליד עכברה יפת מראה, והדברים הוצאו מהקשרם. כיצד? מוטב לקרוא ‏בטור שלו. ‏

ליבת הטיעון של ליבסקינד בעד הרב איל קרים היא שלא משנה מהן דעותיו, בצה"ל הוא יתברג בתוך הממלכתיות, ולא יפגע לא בחיילות ולא ‏בחיילים הומוסקסואלים. ובכל זאת, הגם שרגע לפני, בטורו, גרס ליבסקינד שדעותיו של מועמד לרבות הצבאית הראשית אינן משנות כלל, ואין ‏ספק שהוא יהיה נאמן לצה"ל ולמדינה, הרי שכשהוועדה למינוי דיינים לבית הדין הרבני העליון, ממנה יותר דיינים חרדים מאשר דיינים ציוניים ‏דתיים, הרי שליבסקינד, בן הציונות הדתית מתקומם ועומד על רגליו האחוריות, ומתקומם שנפתלי בנט ואיילת שקד אינם מגנים זאת; ‏

ואני שואלת: כשממנים פלוני למשרת מפתח, האם עמדותיו כפי שביטא אותם עד כה נחשבות או לא נחשבות? ‏

עבור ליבסקינד, כשמדובר במינוי רב צבאי ראשי, דעותיו אינן נחשבות, אך כשמדובר במינוי דיינים לבית הדין הרבני הגדול, דעותיהם הקודמות ‏נחשבות גם נחשבות. ‏