מינויים פוליטיים בחברות הביטחוניות

את הטור שלו השבוע מקדיש נחום ברנע, מידיעות אחרונות להפגנת הכוח של ליברמן במשרד הביטחון. ‏נכון, הפתיל של אביגדור ליברמן התארך, אבל כנראה מדובר בפתיל שהחליט לחסל את איסמעיל הנייה ‏בתוך 48 שעות. כי הפתיל שעוסק במינויים במשרד הביטחון, נותר קצר מכל קצר, כך עולה מן הטור של ‏ברנע: מסתבר שליברמן מינה שלושה ממקורביו, חברי "ישראל ביתנו" לשעבר, לצמרת התעשיות ‏הביטחוניות.‏

אז מסתבר שעוזי לנדאו הפך ליו"ר רפאל, יאיר שמיר - הפך לראש התעשיה האוירית, ויצחק אהרונוביץ ‏הפך ליו"ר תעש: כלל לא ברור מדוע תפקידים הדורשים כישורים אישיים גבוהים, ואשר מילויים משפיע על ‏ביטחון המדינה, אמורים להיות מאוישים בידי מחפשי ג'ובים דורשי החזר טובות, ויובהר:

ברנע מסביר בראשית הטור שלו, כי עוזי לנדאו ביקש ג'וב ממשה כחלון, בשל "חוב" ישן של לנדאו לכחלון: ‏מסתבר שעוזי לנדאו הוא הוא שהביא את משה כחלון לפוליטיקה, וכחלון חב לו את מקומו כיום: כחלון ‏ניסה לסדר ללנדאו ג'וב בקק"ל (כיו"ר משותף), אבל הוא לא הסתדר עם היו"ר הנוסף: דני עטר ממפלגת ‏העבודה, אז היו צריכים לחפש ללנדאו ג'וב אחר, ובדיוק ליברמן מונה למשרת שר הביטחון, והיה צריך ‏להוכיח את כוחו בשטח, כי הרי, לשיטת ברנע, אם הוא לא מחסל את הנייה או מדיח את אבו מאזן, אז ‏לפחות שיעסוק במינויים פנים ישראלים: אז יש לנו שר שמחפש הפגנת כוח (ככל שזה נוגע לחלק הקצר ‏בפתיל שלו, שלא הוארך במלואו), ופנסיונר של הכנסת שמחפש ג'וב. ויש לנו כאן מפגש רצונות. כמה מקסים ‏ונפלא. איזה עולם "אוטופי".‏

ברנע מדבר על סידורי הג'ובים האלו, כאילו הכל טבעי כל כך, וכאילו - לניהול חברות וגופים בסדר גודל ‏כזה, לא נדרשים כישורים או מבחני קבלה, אלא רק "שמור לי ואשמור לך"; עצם העובדה שמינוי מקורבים ‏לתפקידים הדורשים כישורים נתפס כל כך נורמלי, עד שפרשנים מסקרים זאת מבלי להחזיק לצידם שקית ‏הקאה ומבלי לעורר דיון ציבורי בנורמה הקלוקלת הזאת, מטריד. ‏

לנדאו בן 73, הוא פנסיונר של הכנסת, וניתן להניח שלא ממש זקוק לג'וב. אין ספק שיש מוכשרים ממנו ‏ומתאימים ממנו לתפקיד כה מורכב. בשוק העבודה האמיתי, זה שלא מתקדמים אליו מקרש הקפיצה של ‏המגזר הציבורי (מה שמשדר לאנשי ציבור, לפזול תמיד אל הג'וב הבא ולעמוד באופן קבוע בניגוד עניינים), ‏אנשים מוכשרים אחרי גיל 40, מתקשים למצוא עבודה, כי הם נחשבים ל"מבוגרים" מידי. בשוק העבודה ‏האמיתי, מבוגרים רבים בני 50, 60, ו-70, נאלצים לעבוד בעבודות כפיים למחייתם. ‏

לאחרונה רצה ביוטיוב פרסומת לפרטנר. בפרסומת הזו אנשים צעירים (וכנראה קרייריסטים ומצליחים) ‏מוזמנים לסקר שוק כל שהוא, ובראשית הסקר הם מתבקשים למסור לסוקר את הפלאפונים שלהם, ‏והאחרון גורס את הפלאפונים במגרסה, כאשר המסר של הפרסומת, הוא שצריך להיות מחובר תמיד. מה ‏שאיש לא שם לב אליו בפרסומת, הוא שאת השברים של הפלאפונים הגרוסים מנקה איש אלמוני, מבוגר, ‏כבן 60 או 70, לבן שיער. איש לא רואה את פניו כי הן שפופות כלפי הרצפה, במטרה לאתר את שברי הפלפון ‏שהוא אוסף מן הרצפה, עם יאה ומטאטא. הוא האיש השקוף בסיפור. איש בן 60 או 70, עובד קבלן ככל ‏הנראה, אשר הפנסיה של הביטוח הלאומי אינה מספקת לו, והוא נאלץ להשלים פרנסה בעבודות ניקיון, ‏בשעה ששש גברים ונשים קרייריסטים מצקצקים בלשונם על כמה שהם צריכים להיות "מחוברים" ‏לפלאפון שלהם 24 שעות ביממה. ‏

ואפרופו פרסומות, ישנה פרסומת נוספת שעוסקת באילוץ של אנשים מבוגרים לעבוד בעבודת כפיים ולקבל ‏פקודות מצעירים מהם: בפרסומת לטמבור, ילדונת כבת 10, מדברת באופן אדנותי לפועלי שיפוצים מבוגרים ‏ואפורי שיער. היא מפנטזת על איך יראה הסלון שלה, בעוד הם אנשי השירות שלה, ונתונים לגחמותיה: היא ‏פוקדת עליהם, משבחת אותם, נוזפת בהם, ומבקשת מאחד מהם להביא קפה ומאפים (עד כמה שאני זוכרת ‏את הפרסומת), מבלי לחשוב לרגע שאם שיפוצניק מגיע לביתך, הוא לא השרת האישי שלך.‏

עולם שבו אנשי ציבור מוצנחים לתפקידים בחברות ציבוריות/פרטיות/ ציבוריות למחצה/תאגידים ‏ממשלתיים, ללא שום כישורים, ורק כי פוליטיקאי גחמתי רוצה להפגין את הכוח שלו, מחד-גיסא, ומאידך-גיסא, אנשים ‏מבוגרים מתקשים למצוא בו משרה ההולמת את כישוריהם ולעיתים נאלצים לעבוד בעבודות כפיים ‏מפרכות כעובדי קבלן, למרות שדווקא בגילאים האלו הגוף נחלש, היא חברה שמשהו פגום בה בצורה ‏צורמת.‏

בהמשך הטור של ברנע ניתן לקרוא על השד העדתי שברנע לא מכיר בו, ומגבה את ההכרה הזו במחקרים ‏‏(מומלץ לקרוא), בהבנה למצבו של אל"ם איל קרים, ובסיפור מעניין, ומומלץ לקריאה, על הכשרת חרדים ‏לשוק העבודה.‏