השד העדתי לא כל כך נורא

את טורו השבועי בידיעות אחרונות מקדיש יגאל סרנה למה שהוא מכנה "מחול השדים" - הוא מדבר על ‏השד המלחמתי, ועל מלחמת לבנון השנייה אשר נוהלה בכישלון רב, לטעמו, ע"י דן חלוץ, אהוד אולמרט, ‏ועמיר פרץ; הוא עוסק בחקירות של בנימין נתניהו (איך לא), אך העיסוק המעניין שלו, הוא בשד העדתי. הוא ‏מעלה שלוש נקודות מעניינות:‏

האחת, הוא גורס שש"ס, אשר מלבה את השד העדתי, היא אם כל הגזעניות, כאשר גזענותה מכוונת כלפי ‏הסודנים והאריתריאים, אותם הוא מכנה: "העלייה האחרונה". הוא כותב:
‏
‏"תמיד היטיבו הוותיקים לחבוט בבאים. אך העלייה, כך אקרא לה, שהתקבלה הכי נורא מכל העליות, ‏הייתה דווקא בת הזקונים: עליית האפריקנים. פליטים שברחו ממלחמה בסודן או אריתריאה ונשלחו כאן ‏למחנות מדבריים. חטאם: אי-יהדותם. את הקרב מולם הובילו דווקא מפלגת נפגעי הגזענות, דוגמת ש"ס".‏

הנקודה השנייה שברנע מעלה, היא שמעולם לא היה כאן שד עדתי. שד זה משהו נסתר. סמוי מן העין. ‏בישראל עוסקים בעדתיות כל הזמן: בכל דור ודור. ‏

הנקודה השלישית שברנע מעלה, היא שמאז ומתמיד, על כל גילוי של גזענות כלפי עדות המזרח, היה גילוי ‏נגד של מחאה. אפילו בשנות החמישים המוקדמות. זה לא שהגזענות המוקדמת של שנות החמישים נותרה ‏חסרת מענה. מומלץ להיכנס לטורו ולקרוא על סאגה מעניינת בנושא, ולגלות שמדינת ישראל של שנות ‏החמישים לא הייתה כל כך גזענית, לפחות לא לפי המחאה שפרצה לאחר פרסום מאמר גזעני על העולם ‏מתימן ומצפון אפריקה. ‏