הרפובליקנים בראשות טראמפ זזים ימינה

בועז ביסמוט מקדיש את טורו השבועי בישראל היום, לבחירות בארצות הברית. כמובן, שאין סיקור ‏בתקשורת הישראלית של הבחירות בארצות הברית, מבלי לדון באופן שבו הדברים משפיעים על ישראל. ‏ביסמוט מדווח לנו כי המפלגה הרפובליקאית, זו שבימי ג'ורג' בוש הבן, תמכה במתווה שתי המדינות לשני ‏העמים, חזרה עכשיו לכור מחצבתה ולכור מכורתה - ימינה ימינה; אז מסתבר שמדינת פלשתין כבר לא ‏מוזכרת במצע הרפובליקני, ירושלים תישאר מאוחדת, והם מכירים בכך שה ‏BDS‏ היא תנועה אנטישמית. ‏

אישית, אני חושבת שזו דוגמה מובהקת לדרך שבה ניתן לשפוך את התינוק עם המים. ה ‏BDS‏ היא תנועה ‏אנטישמית, אבל היא אנטישמית משום שהיא רוצה מדינה אחת, דו לאומית, בין הים לירדן, והיא מאיימת ‏לחסל את המפעל הציוני. ומה עושה הימין הישראלי האנטי-ציוני, נוסח קרולין גליק שדרכה לגיהנום זרועה ‏כוונות טובות? הוא רוצה לספח את הגדה המערבית (כפי שמציעה גליק בספרה); והרי הסיפוח הזה, הוא ‏דרך המלך לחיסול המפעל הציוני. כי מדינה אחת, דו לאומית, תהפוך עד מהרה, בדרך "דמוקרטית" למדינה ‏ערבית‎ ‎‏(ממליצה לקרוא את בן-דרור ימיני בנושא הזה).‏

וכל יוזמה אמריקנית שלא מכירה במדינה פלשתינית, מכירה במשתמע במדינה דו לאומית. אני חושבת ‏שאפשר להכיר במדינה פלשתינית, ובמקביל לטעון שהתנאים לא בשלים לכך כעת, כי הציבור הפלשתיני ‏שטוף מוח בכוונות טרור. להקפיא את ההתנחלויות, ולהמשיך בשליטה צבאית בגדה, עד שהפלשתינים ‏יבשילו‎ ‎‏ להכרה בכך שיש נרטיב נוסף, לבד מן הנרטיב שלהם, ושגם לנו יש פה זכויות;‏

שהרי, יש הבדל בין לשלול לחלוטין אפשרות למדינה פלשתינית, ולהתנחל בכל הגדה המערבית, לבין להכיר ‏בזכות קיומה, אך להבין שכעת התנאים אינם בשלים לכך, וכפועל יוצא, לא להרחיב התנחלויות, בכי ‏להכשיר את הקרקע ליום שבו הרשות הפלשתינית תחליט להפסיק עם ההסתה הגסה בספרי הלימוד; ‏והפתרון של המפלגה הרפובליקאית, זה שמסרב להכיר במדינה פלשתינית (גם אם לא כעת, אלא בעתיד), ‏הוא פתרון אנטי ציוני. הדרך לגיהינום זרועה כוונות טובות. ולגבי טראמפ לא הייתי אומרת שיש לו כוונות ‏טובות כלפי ישראל: כשהוא אומר ‏America first‏ הוא מגלה נטייה בדלנית, נטייה שבשנות השלושים ‏והארבעים של המאה העשרים הייתה לה רק משמעות אחת עבורנו: שואה.‏

ביסמוט מציין כי בעוד שבעבר נשמעו במפלגה הרפובליקנית קולות אשר חשבו לסכל את מועמדותו של ‏טראמפ - שזכה ברוב קולות המתפקדים למפלגה הרפובליקאית, הקולות האלו נחלשים; ‏

אכן, טראמפ לא גדל בתוך מוסדות המפלגה. שלא כמו העסקנים האחרים- ג'ב בוש, מרקו רוביו, ג'ון קייסי ‏או טד קרוז, הוא לא צמח במוסדות המפלגה, לא היה לא סנטור, ולא מושל מדינה. הוא ליצן ריאליטי, איש ‏עסקים מפוקפק אך עשיר ככורח, שצמח מתוך האגו של עצמו, אגו שהיווה צלחת פטרי אשר הצמיחה את ‏המפלצת כתומת העור וצהובת השיער - מפלצת האגו ששמה טראמפ. הוא "חכם" יותר מכולם כפי שהוא ‏מכריז, אבל הוא לא מבין דבר וחצי דבר במדיניות חוץ, והנאום שלו בוועידת איפאק היה מוצלח רק משום ‏שהחתן היהודי שלו סיפק לו, דקה לפני הנאום, דף מסרים שכולו איפאק. ‏

ואכן, ביסמוט עובר בטורו לדון בשאלה - מי יהיה סגן הנשיא של טראמפ: טראמפ אינו יכול לבדו, הוא ‏טיפש מידי, לא צמח במוסדות המפלגה, ומפגין בורות מביכה בנושאים החשובים שעומדים על הפרק (בורות ‏שרק בן קרסון יכול היה להתחרות בה), וסגן נשיא יהווה עבורו גורם מאזן. ביסמוט כותב, בעקבות פרשנים ‏אמריקנים, כי טראמפ זקוק לשלושת האלמנטים הבאים בכדי להצליח כנשיא:‏

‏"אם יבחר סגן נשיא מוצלח שלא יסב לו נזק ויוסיף לו ממד של רצינות; אם יפיק ועידה מרשימה ולא ‏כאוטית, שתעניק לו מעמד זהה למעמדה הרם של קלינטון אצל הדמוקרטים; ואם יצליח להשיב מלחמה ‏שערה לקלינטון בעימותים הנשיאותיים בסתיו באופן שישאיר חותם על הבוחר".‏

אכן, כפי שמציין ביסמוט, הפער בין קלינטון לבין טראמפ הוא פער קטן מאד, והמרוץ ביניהם צמוד. בינואר ‏‏2017, יכול לשבת בבית הלבן ליצן כתום פרצוף עם פיאה בצבע צהוב קש, ממש כפי שיכולה לשבת שם ‏הנשיאה הראשונה של ארצות הברית (בארצות הברית זה קוריוז, באירופה זה מובן מאליו, ראו ערך ת'רזה ‏מיי ואנג'לה מרקל, שלא לדבר על השיעור העצום של נשים בפוליטיקה במדינות סקנדינביה). ‏

לו ברני סנדרס היה נבחר לראשות המפלגה הדמוקרטית, הוא היה מוביל, לפחות כך אמרו סקרים לאורך כל ‏החורף, ב 10-15 ואף 18 אחוזים על פני טראמפ (בעקבות סקרים שפורסמו בחודשי החורף האחרון). בזמנו, ‏ברני סנדרס, במסע הבחירות שלו, ניסה לשכנע את הציבור הדמוקרטי לבחור בו, בין היתר, בטענה שהוא ‏יותר "בר בחירה" (‏ellectable‏) מאשר הילארי. זה לא עבד, בין היתר, משום שדווקא המיעוטים הלא לבנים ‏לא תמכו בו, כי הוא, היהודי, נחשב "לבן" מידי עבורם (בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים ‏יהודים לא נחשבו חלק מהגזע הלבן, צחוק ההיסטוריה);‏

אז עכשיו ארצות הברית עומדת בפני מרוץ צמוד, בין הילרי, שמאמינה בפתרון שתי מדינות לשני עמים, ‏אבל לא מאמינה בסנקציות כפויות דרך מועצת הביטחון של האו"ם, לבין דונאלד טראמפ, שבכלל לא רואה ‏ממטר שום מדינה פלשתינית.‏

אני יכולה להניח שלאובמה יש סיבה טובה מאוד להשאיר למדינת ישראל מוקש פרידה - ולתמוך, רגע לפני ‏שהוא עוזב את הבית הלבן, בהחלטת מועצת הביטחון אשר תאסור התנחלויות: לו ידע אובמה כי הילארי ‏הולכת להיבחר בבטחה, ייתכן שלא היה מותיר מורשת שכזו, אבל דווקא משום הסיכוי שטראמפ, שאינו ‏מכיר במדינה פלשתינית, עלול להיבחר, ייתכן שלאובמה יש, בשל כך, תמריץ טוב להשאיר לנו מוקש, רגע לפני ‏שהוא מתקפל מן הבית הלבן. בישראל הפרשנים טוענים שזו תהא נקמת אובמה בבנימין נתניהו, שתמך ‏במיט רומני. הייתי אומרת שהנקמה הזו הגיעה כבר, כ ‏V15‎‏.‏

אם אובמה ישאיר לנו מוקש בדמות אי-הטלת-וטו על החלטה אפשרית של מועצת הביטחון אשר אוסרת ‏התנחלויות, לעניות דעתי, הטעם למוקש הזה יהיה, לסכל את הגישה האנטי-פלשתינית של טראמפ, למקרה ‏שייבחר. עבור הילארי אין צורך לסלול את הדרך, שהיא הרי פרו מדינה פלשתינית.‏

כך שבניגוד לדיווחים של ביסמוט, אני לא חושבת שהגישה הפרו ישראלית הקיצונית של טראמפ תועיל לנו ‏במשהו. נהפוך הוא. הגישה הפרו ישראלית של טראמפ היא אנטי ישראלית, לא רק משום שהיא תתמרץ את ‏אובמה להשאיר לנו את ה-מוקש בהא הידיעה לפני צאתו, אלא משום שגישת טראמפ כי היא לא מכירה ‏ב"שתי מדינות לשני עמים", ומדינה אחת לשני עמים פירושה חיסול החזון הציוני. וגם אם אובמה יפסע מן ‏הבית הלבן מבלי לנקום את נקמתו, שתיעשה ע"י ה"צדיקים" במועצת הביטחון, הגישה של טראמפ תוביל ‏בסופו של יום לחיסול המפעל הציוני. אבל לטראמפ לא באמת אכפת, כי הוא בדלן הרי.‏