גזענות: על הלבנים לערוך חשבון נפש

בעקבות מעשי הרצח האחרונים של עוברי אורח שחורים, לא חמושים, בידי שוטרים, קוראת איב אנסלר, ‏מן הגרדיאן, לחשבון נפש בקרב האוכלוסייה הלבנה בארצות הברית. היא כותבת:‏
‏
"מה מאפשר לנו להצדיק רצח? איזה גן אנוכי מונע מאיתנו להתערב בחוסר צדק בוטה וגס? איזה סיפור ‏היסטורי של שקרים ושל עיוותים מכרנו לעצמנו, סיפור אשר שומר אותנו בקופסאות ממודרות של עליונות ‏ושל הכחשה? איזו "אמת" נאלץ לספר לעצמנו, אודות עצמנו, בכדי לכסות על זרועות התמנון המחניקות ‏והמשתיקות של הגזענות ושל האלימות?"‏

לאחר מכן, היא מונה את החטאים של הרוב הלבן כלפי האוכלוסייה השחורה: דיכוי, עבדות, הדרה, הפרדה ‏גזעית, וכליאת אפרו-אמריקנים במערכת בתי הסוהר, בשיעור שהוא פי 14 משיעורם באוכלוסייה. היא ‏קוראת לאוכלוסייה הלבנה להפסיק להרגיל את עצמה למצבה המדוכא של האוכלוסייה השחורה, ולעשות ‏צעדים. ‏

היא ממשיכה וכותבת:‏
‏
"הגיע הזמן שנזיז את התחת הלבן שלנו לפעולה למען החרות של אחינו ואחיותינו השחורים, הגיע הזמן ‏שנהיה נכונים לוותר על הפריבילגיות ועל הסטאטוס הלבן שלנו; הגיע הזמן שנודה בכישלון האידיאולוגיה ‏וצורת החשיבה הגזענית; הגיע הזמן להפסיק לבקר את הטקטיקות, השיטות והרגשות הנלווים לתנועות ‏מהפכניות אשר קמות באומץ רב (הכוונה ל ‏Black lives matter‏), מתוך חזון, תשוקה, סבלנות והרואיות, ‏בתגובה לזוועות הגרוטסקטיות, המשפילות, הרצחניות, והטרוריסטיות אשר הלבנים עוללו לשחורים ‏‏(הכוונה לעבדות, להפרדה, לחוקי ‏Jim Crow‏, ללינצ'ים ועוד)".‏

היא קוראת ללבנים להפסיק להתבכיין, עם סיסמת הבכיינות שלהם: ‏‎#AllLivesMatter‎‏, ולהתחיל להבין ‏שכל הדיון אודות יחסי גזע בארצות הברית, לא נסוב עליהם, על הלבנים, ולא על הרגשות שלהם, אלא על ‏השחורים, ועל הרגשות שלהם. היא מציעה ללבנים פשוט לשתוק, עם מעט ענווה, ולו לרגע אחד, ולהקשיב. ‏היא קוראת ללבנים להפסיק לרחם על עצמם, על כך שהשחורים לעולם לא יסלחו להם, ושאר בבל"ת. ‏

קצת רקע: יחסי שחורים לבנים בארצות הברית רווים, למרבה האבסורד, תחושות התקרבנות מצד הרוב ‏הלבן: השחורים הינם 13% מאוכלוסיית ארצות הברית; עד לשנת 1865‏‎ ‎‏ העבדות הייתה בתוקף, ובאותה ‏שנה היא נאסרה בחוקה; לערך אז קם ה ‏KKK‏, והגם שהשחורים קיבלו זכות הצבעה על הנייר, הם לא ‏יכלו לממש אותה עד למהפכת זכויות האזרח אשר הונהגה ע"י מרת'ין לות'ר קינג, בשנת 1965. במאה ‏שחלפה בין ביטול העבדות לבין מתן זכות ההצבעה, שחורים סבלו מעבודה בשכר בתנאים מחפירים ‏‏(לעיתים נאלצו לשוב ולעבוד בשכר באותן חוות אשר קודם שמשו בהן עבדים), מאפליה בוטה בחקיקה ‏‏(חוקי ג'ים קרואו), מהפרדה גזעית, ומאלימות לבנה שבוטאה בלינצ'ים שביצעו לבנים בשחורים. ‏

גם אחרי מהפכת זכויות האזרח בשנת 1965, המצב לא השתפר. הגם שלמרבה האבסורד, בעת ביטול ‏העבדות, קיבלו לבנים בעלי עבדים פיצויים בגין אובדן העבדים "שלהם", השחורים מעולם לא קיבלו פיצוי ‏בגין העבדות, עניין שאפילו הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, לא תמך בו. השחורים חיים בעוני מתמשך ‏שהוא תוצאה של נקודת הפתיחה הגרועה שלהם: גם אם מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית היו מי ‏שחשבו לספק לכל עבד משוחרר חלקת אדמה, הרעיון הזה לא בא לידי מימוש, והשחורים סוחבים על גבם, ‏מאז, עוני וחיי דחק. ‏

החשש של הלבנים, ולפיו, השחורים אחוזי תחושת נקם כלפיהם, הוליד מיתוס המקשר שחורים עם ‏אלימות, ככל הנראה, משום שהלבנים אינם יכולים להבין כיצד עוללו את מה שעוללו לשחורים, ואלו, ‏האחרונים, אינם אוחזים בליבם תחושות נקם קשות. המיתוס הזה מתורגם בשנים האחרונות לירי מאסיבי ‏של שוטרים לבנים בעוברי אורח שחורים לא חמושים. גילויי הגזענות אינם מסתיימים בזה: אחוז השחורים ‏המבלים בבתי הסוהר גדול פי 14 מייצוגם באוכלוסייה. לעומת זאת, הם סובלים משיעור גבוה של אבטלה, ‏ובאופן כללי, מעוני.‏

המצב הזה, מן הסתם, מעורר רגשי אשמה אצל לבנים רבים, אשר מנסים טכניקות רבות להיפטרות מרגשי ‏האשמה: ‏

טכניקה אחת, היא להצביע על שיעורי הרג של שחורים על-ידי שחורים, אבל זה לא נכון, כי המחקרים ‏מוכיחים שלבנים הורגים לבנים באותו שיעור שבו שחורים הורגים שחורים, וזה עושה שכל כשמבינים ‏שעדיין, שחורים ולבנים (עדיין) מתגוררים בשכונות נפרדות.‏

טכניקה נוספת של לבנים, היא לטעון שהם "עייפים" מדיבור על גזענות (מזכיר משהו שקורא כאן, בנוסח ‏‏"די כבר לשלוף את השד העדתי?". ג'יין אליוט, מורה לבנה בגמלאות, הקדישה לאמירה הזו מפעל חיים. ‏היא עוברת בין קהילות של שחורים ולבנים, ובאמצעות ניסוי קטן שהיא עורכת, היא גורמת ללבנים ‏להרגיש, ולו לשעה קלה, איך זה להיות שחורים. היא טוענת שללבנים אין זכות "להתעייף" מהדיבורים על ‏גזענות, וזאת בשעה שהשחורים אינם יכולים להימלט מעורם השחור, עור המאותת לשוטרים ברחוב "תירו ‏בי". ‏

אנסלר ממשיכה וכותבת:‏
‏
"האם נוכל להרשות לעצמנו להתקרב לכאב האמיתי של אלו אשר בהם התעללנו, שיעבדנו, אנסנו, כלאנו, ‏ירינו, ביצענו בהם לינץ', ואשר מהם התעלמנו ואותם השפלנו? האם נפסיק להאשים את השחורים בתחושת ‏האשם שלנו? האם נחדל להאשים אנשים אשר בעצם קיומם מזכירים לנו כיצד הזקנו להם וכיצד פגענו ‏בהם?"‏

את המסה שלה מסיימת אנסלר בהצהרה כי הצבע הלבן הוא צבע של אשמה ובושה, צבע עור הנושא בתוך ‏הפיגמנטים שלו את זוועות ההיסטוריה.‏