חופש עיוות אינו חופש ביטוי

תוכןבן-דרור ימיני עוסק, לרוב, בטוריו, בחקר הצביעות. בין אם זו צביעות באופן שבו התקשורת העולמית ‏‏(ותקשורת השמאל) מסקרת את הסכסוך הישראלי פלשתיני, ובין אם זו הצביעות המתבטאת באופן שבו ‏אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, העוקץ, וכיו"ב, מתיימרים לייצג את הציבור המזרחי בישראל, ציבור ‏אשר בן-דרור ימיני נמנה עליו, אבל איכשהו, אינו מאמץ את הנרטיב הקורבני-אינטלקטואלי של שאר דוברי ‏הקשת.‏

בן-דרור ימיני עוסק פחות בנושאים כגון מצעדי גאווה, להטב"ק, הקהילה הגאה, וכו', ולכן התפלאתי שאת ‏הטור שלו הוא פותח בכעס על יגאל לוינשטיין, מי שהוא מסרב לכנות "רב", ובצדק, משום שהאחרון ‏השתלח בקהילה הגאה. ‏

אני לא רגילה שהטור של בן-דרור ימיני עוסק בנושאים האלו, אבל עד מהרה הכל התחבר. בן דרור ימיני ‏כותב:‏
‏
"ישראל היא חברה שיש בה התפלגות נורמלית של דעות. בגרף זה נראה כמו פעמון גאוס. בניגוד לרושם ‏שיש מי שטורח לפמפם, אנחנו לא מיוחדים ולא ראדיקליים ולא פנאטיים. כל סקר דעת קהל במדינה ‏אירופית מגלה התפלגות דומה, וככל שיש הבדל, הוא לא בהכרח לרעת ישראל. גזענים ואנרכיסטיים יש בכל ‏מדינה. ויש רוב שהוא לא שם ולא שם".‏

מה שבן דרור ימיני מנסה לטעון, זה שלא שמדינת ישראל פאשיסטית, חשוכה, נבערת, נשלטת ע"י אנשי דת ‏נבערים, או גזענית במיוחד: יש שוליים קיצוניים בכל חברה: לטענתו, ישנם גורמים בתקשורת כגון מי שאת ‏שמו אסור להזכיר (בן-דרור ימיני אינו מזכיר את שמו של גדעון לוי), אשר הם קיצוניים למדי אך מקבלים ‏במה תחת כל עץ תקשורתי רענן. ‏
כדוגמה לאופן שבו קולות קיצוניים מקבלים לגיטימציה, מביא בן-דרור ימיני את הרמטכ"ל, שמינה ‏לרבצ"ר, לא אחר מאשר הרב איל קרים. ‏

בן-דרור ימיני מאזכר גם את אמרתו של בוז'י (יצחק הרצוג) ולפיה מדינת ישראל שקועה ב"שנאה עמוקה" ‏וב"מלחמת אחים". הוא גם מאזכר את השדרנים בשידור הציבורי, אשר מתלוננים שראש הממשלה רוצה ‏‏"תקשורת מדממת שהוא יוכל לשלוט בה". ‏

לטענת בן-דרור ימיני, כל האמירות האלו הן עורבא-פרח, בכי ונהי ואמירות מוגזמות שעושות פיל מזבוב ‏והר מעכבר, ומקצינות את המצב בישראל, באופן שגורם לישראל להצטייר כאירן החומיניסטית.‏

אז יש לי שתי הערות לבן-דרור ימיני. הוא צודק, והוא טועה; ‏

הוא צודק בכך שאכן, התקשורת, לצורך רייטינג, מבליטה את הקצוות הקיצוניים, לצורך יצירת מראית עין ‏ולפיה ישראל מדינה חשוכה, פשיסטית, גזענית. שכן מקרה בודד אינו מייצג את המגמה הכוללת, ובכל ‏מדינה יש קיצוניים. האם נזכיר את הגזענות בארצות הברית? את העובדה שבעוד שבישראל, רבנים ‏שסופגים גינוי מבזים מילולית את קהילת הלהט"ב, הרי שבארצות הברית זהו המצע הרשמי של המפלגה ‏הרפובליקנית בראשות דונאלד טראמפ? (וגם העמדה של טד קרוז, בן קרסון, מרקו רוביו וכל השאר?).‏

אז כאן בן-דרור ימיני צודק.‏

אבל, הוא טועה כשהוא טוען שמינוי איל קרים לרבצ"ר, מבטא מגמת הקצנה של התקשורת. לא, הרמטכ"ל ‏מינה אותו. כשאיש עם עמדות קיצוניות זוכה למינוי רשמי, זו לא התקשורת שמקצינה את המציאות. זו ‏המציאות עצמה שקיצונית.‏

אך למרות הכשל הלוגי הזה, מומלץ לקרוא את הטור של בן-דרור ימיני השבוע, רק בכדי להבין את עומק ‏הצביעות של עיתון הארץ בפרשת שנקר/יולי-תמיר/איילת שקד, וגם בכדי להתוודע אל מגמת האיפה ואיפה ‏של השמאל: ‏

זה אותו שמאל אשר מאוד אוהב שקצינים בכירים מתבטאים בחופשיות (תא"ל יאיר גולן), כל עוד הדברים ‏נאמרים ברוח השמאל, אך מבקשים מקצינים בכירים לשתוק, כשההתבטאות נוטה ימינה; בן-דרור ימיני ‏חושף עוד איפה ואיפה שכזה, הפעם בנושא פרשת גל"צ/מחמוד דרוויש/אביגדור ליברמן. את הטורים של ‏בן-דרור ימיני מומלץ תמיד לקרוא, ולו בכדי לקבל פרופורציות בנוגע להו-הא התקשורתי, שלוקה לרוב באי ‏דיוקים.‏