צביעות, צביעות ושוב צביעות

את הטור השבועי שלו במעריב מקדיש אודי סגל לצביעות בכל גזירות המחנה, ובכל שדרות החברה:‏

הוא ממחיש את האבסורד שבמחנה הימין, שבו כל מי שמביע עמדה קצת ריאלית, פרגמטית, או כזו שסוטה ‏מן המתווה הקיצוני ביותר, הופך ל"שמאלן" בעיניהם: בעיני הימין, ימנים אדוקים בעיני עצמם הם בכלל ‏שמאלנים (הוא מדבר על בנימין נתניהו, גדעון סער, דן מרידור, אביגדור ליברמן, ועל הלמה והאיך - ניתן ‏לקרוא בטור שלו).‏

שיא האבסורד, לטענתו, הוא לראות בשרת המשפטים, איילת שקד, "שמאלנית", רק משום שהאחרונה ‏אימצה חוות דעת משפטית הגורסת שאת פינוי עמונה לא באמת ניתן למנוע, מבחינה משפטית. ‏

לעניות דעתי, כאשר הימין מסמן כל אחד, אפילו משלהם, כ"שמאל", הוא חושף בכך את דלות ואת קטנות ‏הטיעון הימני: המשנה הימנית המבקשת שליטה בעם אחר לנצח, או סיפוח עכשיו (ראו ערך ספרה של ‏קרוליגן גליק), אינה מתיישבת עם מושכלות יסוד ועם היגיון; ‏

כל איש ימין שיושב בממשלה חייב, מתוקף המחויבות לגבות מילים במעשים, לנהוג על-פי אמות המידה של ‏ההיגיון הפוליטי והמדיני, ואמות המידה הללו - מחייבות פרגמטיזם. ויש כאלו שפרגמטיזם וריאליזם מדיני ‏נדמים בעיניהם כ"סמולנות"‏‎ ‎‏(למקרה שפרופ' אריה אלדד שואל). ‏

אבל זו לא "סמולנות"; זה רק ריאליזם. זו רק שפיות. אי-אפשר לשלוט בעם אחר לנצח, וחייבים ליזום ‏הסדר כל שהוא, לפני שהוא יכפה עלינו הר כגיגית. ועצם העובדה שכל שר ימני בממשלה מתפכח ומבין את ‏חשיבות הריאליזם, מעידה שהחזון הימיני אינו מחזיק מים, אינו רציונאלי, אינו ריאלי, ואינו ישים באמת.‏

הלאה:‏

בהמשך טורו עובר סגל לסוג אחר של צביעות. הוא כותב:‏
‏
"זועקי הקיפוח הם אלופי ההתנשאות על אחרים; יללני הגזענות המזרחית הם ראשוני הגזענים נגד ערבים; ‏דרשני חופש הביטוי והאיזון בתקשורת הם חלוצי סתימת הפיות; המטיפים לעיתונאים ויוצרים לדקדק ‏בעובדות ולבדוק כל פרט לפני הפרסום, הם בעלי האצבע הקלה ביותר על מקלדת הרשת החברתית; בכייני ‏החרם על ישראל יחרימו בלי למצמץ את כל מי שלא מתיישר עם משנתם. בקיצור הפוך גוטה, הפוך".‏

על מי הוא מדבר? על מירי רגב ועל אביגדור ליברמן, וטיפולם ההזוי, לטעמו של סגל, בפרשת ירון דקל ‏מגל"צ/מחמוד דרוויש, ועל עוד רבים אחרים בקרנבל הצביעות. כדאי לקרוא אם רוצים להבין כיצד, ועל ‏סמך מה, הוא מגיע למסקנות שלו.‏

המשעשע הוא, שהוא סבור שאיש לא מחה על דבריו של הרב יגאל לוינשטיין נגד הלהטב"ק, בעוד כולם מחו ‏על דבריו של גידי אורשר בגנות המזרחיים. ‏
אגב, סתם לידיעה: מקריאת טורו של קלמן ליבסקינד מתבקשת מסקנה הפוכה: כולם מחו על התבטאויותיו ‏של לוינשטיין ואיש לא מוחה על ההתבטאות של אורשר. ‏

פרשנות, ככל הנראה, היא בעיני המתבונן. ‏