קבורת החמור של בוז'י

דן מרגלית מישראל היום מקדיש את טורו השבועי ב"ישראל השבוע" ליחסי הגומלין בין מערכת המשפט לבין הרשות המבצעת, בעקבות מאמרה של שרת המשפטים, איילת שקד, ב"השילוח", כתב עת מתחדש אשר שמו - מחווה לכתב עת מראשית המאה העשרים. מרגלית כותב:

"כאשר אליעד שרגא פונה לבג"ץ נגד מתווה הגז (אני דווקא חולק עליו), אין בית המשפט העליון עוסק בהלטה הכלכלית של הממשלה אלא רק בסוגיה אם היא עולה בקנה אחד עם החוק במדינה. כאזרח שהוא הבעלים למשאבי הגז אני נפגע ישיר, וגם חש כאזרח מקופח אישית כאשר הפרקליטות עושה הסדר טיעון עם משה קצב למרות שאף לא אחת מן הנאנסות היא בת משפחתי, והתנועה לאיכות השלטון היא בעצם הפרקליט שלי".

מרגלית מביא את הטיעון של שקד, ולפיו, אל לו לבג"ץ להתערב יתר על המידה בשאלות ביטחוניות. כל זה טוב ויפה, אך מה אם הממשלה אינה מכריעה במשך 15 שנה, כמו במקרה עמונה? לדעת מרגלית, שקד צריכה להבין בעצמה שישנם מקרים המחייבים את התערבות בג"ץ, אפילו אם נלך לשיטתה.

בהמשך טורו נכנס מרגלית אל תוך "דילמת האסיר" של בוז'י (יצחק הרצוג) אשר מצוי במלכוד: גם כניסה לממשלה וגם סירוב למגעים, הם התאבדות פוליטית, והשאלה היא כיצד בוז'י בוחר להתאבד, כשהמוות הפוליטי בטוח, ושאת הקריירה הפוליטית שלו ניתן לקבור בקבורת חמור, וכל שיש לשאול הוא מה תהא סיבת המוות: הצטרפות לקואליציה או הספד בבחירות פנימיות?