אין פתרון זולת סיפוח

מיכאל קליינר מתארח במעריב ומקדיש את טור האורח שלו לסכסוך הישראלי פלשתיני. הוא מסכם 100 שנות סכסוך בקצרה:

"בהנחה שלנוכח מה שעוללה הנסיגה מעזה, לא נשארו תומכים לנסיגה חד-צדדית, שלושת הכיוונים המרכזיים העומדים בשלב זה על הפרק הם: מדינה פלשתינית, סיפוח והמשך המצב הקיים".

בהמשך המאמר, אני כבר מקלקלת בספוילר, קליינר הולך להביא את זה בהכי קרולין גליק שיש. מסתבר שגם הוא קרא את ספרה "סיפוח עכשיו", ותומך בפתרון הסיפוח. קליינר מסביר מדוע, מדינה פלשתינית מפורזת, אמנם, לצד ישראל, אינה פתרון ראוי. קליינר מסביר כי המדינה הפלשתינית המפורזת, תשאף לבקע, טיפין טיפין, את הפירוז הזה. הוא מתאר את תרחיש הזוועה, הדי ריאלי, למען האמת: "בשלב זה או אחר נקבל ליד כביש 6 מדינה חמאסית, שתטפטף לנו טילים על הראש ותאיים על ההמראות ועל הנחיתות בנתב"ג. בקיצור, תחיל על גוש-דן את שדרות ויישובי חבל אשכול".

קליינר מכיר את הפתרונות המוצעים של תומכי פתרון שתי המדינות לנטרול הסכנות מן המדינה הפלשתינית החדשה, אך סבור שפתרונות אלו אינם ריאליים, ואינם ישימים. לשיטתו, פתרון שתי המדינות, בהינתן המצב הריאלי בשטח, הוא "טיסה לשום מקום" (כך משתמע מדבריו).

עד כאן, תוך כדי קריאת דבריו של מיכאל קליינר, אני מלאת תשבוחות ל"ימני שפוי", אשר גם אם דעתו שונה משלי, הוא לפחות מדבר ב"מתנחלית שפויה" ולא ב"מתנחלית משוגעת". הוא מציע, ברוח ספרה של קרולין גליק, "סיפוח עכשיו", סיפוח, אשר יעלה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי.

אבל אז הוא גולש ל"מתנחלית משיחית" כשהוא מסביר שהכמיהה בת 2000 השנה לציון לא הייתה לעיר העברית הראשונה שקמה על החולות, תל אביב, אלא דווקא לגבעות יהודה ושומרון שם התהלכו המלכים המפורסמים מימי התנ"ך.

כדי שה"מתנחלית המשיחית" שלו תישמע פחות לא שפויה, הוא מסביר שעל גבעות יהודה ושומרון הטיפו נביאי ישראל את נבואות הצדק והשלום שלהם. להזכיר למר קליינר שבשנת 0 לספירה, ובכל השנים שקדמו לספירה, עוד לא היה שם עם פלשתיני, או ערבי, שהיה צריך להתחשב בזכויותיו?

קליינר מסביר, וצדק, שאין כזה עם פלשתיני. טענתו נכונה חלקית. אכן, אין עם פלשתיני עתיק יומין, ואנו לוקחים בסיבוב את הפלשתינים בתחרות של "עתיקות" הלאומיות שלנו. הלאומיות שלהם היא לאומיות שאני מכנה "לאומיות תשליל", שכן היא לא נולדה מטעם עצמה, אלא בשנות השישים של המאה העשרים, ובמטרה לחסל את הלאומיות היהודית, ולא לחיות לצידה. זו "לאומיות כבושה" שלא ראתה את עצמה ככזו עד לשנות השישים של המאה העשרים, וגם אז, כקונטרה לציונות. אכן.

אבל הצרה, היא שהלאומיות הזו, שהולדתה בחטא הקונטרה, קיימת עכשיו. גם תינוק ממזר הוא תינוק שיש לו זכויות, ואי-אפשר להמית עליו כליה רק משום שנולד בחטא.

קליינר, לעומתי, סבור, שגם היום לא קיים כזה דבר עם פלשתיני. שקיים, אבל בקריצה. ועובדה, שהם לא פספסו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, ודחו כל הצעה למדינה פלשתינית שהיו אמורים, לפי הגיונם שלהם, להתנפל עליה בזרועות פתוחות. הן בקמפ דייויד, והן באנאפוליס. הוא מזכיר לנו שערביי ישראל לא באמת רוצים להיכלל במדינה הפלשתינית, לכשתקום. והוא מציע להחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, וברבות השנים, הפלשתינים אשר ישאלו במשאל עם, אם הם רוצים להכלל במדינה פלשתינית עתידית או במדינת ישראל, יצביעו לטובת ישראל.

אני חושבת שגם אם קליינר חושב ב"מתנחלית שפויה", וגם אם האופן שבו הוא מציג את הבעיה ומתווה פתרון, הוא אופן ריאלי למשעי, עדין, הוא טועה. אין הנדון דומה לראיה, וערביי ישראל התחנכו במערכת החינוך הישראלית, ולא במערכת החינוך הכמו-נאצית הפלשתינית. לא סביר שהם ישלימו עם סיפוחם או יוותרו על העניין שלשמו הקריבו כל כך הרבה שהידים, בעבור חופן קצבאות ביטוח לאומי.

התשובה למיכאל קליינר, או לקרולין גליק, חורגת מתחום רשומה זו. אפשר לקרוא את הטורים של בן-דרור ימיני בכדי להבין מדוע לא. אנסה להתייחס לכך ברשומה נפרדת. וגם התייחסתי לכך ברשומתי משבוע שעבר "עמונה כמשל". ואפשר לחפש ביוטיוב את העימות בין ארי שביט לבין קרולין גליק, בכדי להבין מדוע - הגם שהאופן שבו קליינר מציב את הבעיה ופתרונה "עושה שכל", התשובה היא לא, ולא, ולא.