בתחילת שנות ה-60 היה אנטוניו וצ'יאנה סוכן של ה-CIA בהוואנה, קובה. הוא החזיק בתפקיד בכיר בממשלה הקובנית, פגע במשטר הקומוניסטי של פידל קסטרו, פוצץ את חנות הכלבו הגדולה בעיר ואף תכנן להתנקש בחייו של קסטרו בעזרת טיל בזוקה. גם לאחר שנאלץ לצאת לגלות, הוא לא הפסיק. הוא העביר כסף למחתרת קובנית שפעלה נגד המשטר במדינה.

שנים רבות עברו מאז פרש וצ'יאנה מתפקידו, וכעת הוא מפרסם את זיכרונותיו בספר בשם "מאומן להרוג". וצ'יאנה כותב את הדברים כדי להצדיק את מעשיו, להתנצל, להתגאות ולהביע חרטה. הוא לא מתחרט על המאבק נגד קסטרו, הוא מתחרט שמאבק זה גזל ממנו אירועים רבים בחיי משפחתו וילדיו. מעל הכל, הוא רוצה לחלוק מה שידוע לו על אחת הטראומות המתמשכות בהיסטוריה האמריקנית: ההתנקשות בנשיא ג'ון קנדי.

הספר – כותב ניוזוויק – איננו עוד ספר קונספירטיבי על ההתנקשות בקנדי, מדובר בסיפורו של חייל ומה שראה במאבק שבין ארה"ב לקובה. בתחילת סיפורו, כותב וצ'יאנה שהוא לא נראה כמו מרגל. הוא היה רזה, אסתמטי, מבולבל וחסר ביטחון. בשנת 1960 הצטרף וצ'יאנה לממשלתו של קסטרו, במטרה להפיל אותה מבפנים. הוא גנב כספים משר האוצר דאז, צ'ה גווארה, והשתמש בכסף למימון התקפות נגד משרדי ממשלה, עמדות שמירה, מפעלים ומחסנים.

בוז כלפי קנדי

שנתיים לאחר מכן, הוא ניצל את תפקידו כדי להפיץ תעמולה שקרית, לפיה הממשלה תקח משמורת על הילדים בגילאי בית הספר. הדבר הבהיל אלפי משפחות קובניות והביא רבים לשלוח את ילדיהם לדרום פלורידה, שם התקבלו בזרועות פתוחות על-ידי הכנסייה הקתולית. המבצע כונה "מבצע פדרו פאן", והתקשורת האמריקנית אמרה שמדובר במאמץ חסר אנוכיות, שמטרתו להציל את קורבנות הדיכוי הקומוניסטי.

וצ'יאנה הכיר את מפעילו בתור מוריס הגמון, אך לטענתו מדובר בדייוויד אלי פיליפס, סוכן של ה-CIA במשך שנים רבות. הלה פרש בשנת 1975, כאשר בתפקידו האחרון היה האחראי על מבצעי הסוכנות בחציו המערבי של כדור-הארץ. לטענתו של וצ'יאנה, הוא למד להכיר היטב את פיליפס, מבחינה פוליטית ואישית.

אחרי הכישלוון המחפיר במפרץ החזירים בשנת 1961, טוען וצ'יאנה, פיליפס הביע בוז כלפי קנדי. לאחר מכן, פיליפס סייע ל-וצ'יאנה להקים ארגון שכל מטרתו היא לתקוף מטרות של הממשל הקובני. מעבר לכך, טוען וצ'יאנה, הארגון הפך לכלי כדי להפעיל לחץ על קנדי. כך למשל, במרץ 1963 תקפו וצ'יאנה ואנשיו ספינה סובייטית שהפליגה לכיוון קובה. הדבר הביא לכותרות ברחבי העולם, ולפי וצ'יאנה ה-CIA עזר לו לקיים מסיבת עיתונאים בנושא. לדבריו, פיליפס קיווה בכך להשפיל את ברית המועצות ולגרום לקנדי לנקוט בפעולות יותר אגרסיביות נגד קובה. הדבר לא עזר, וקנדי הפחית את חשיבות הנושא הקובני, דבר שהכעיס את אויביו של קסטרו, ביניהם פיליפס.

וצ'יאנה לא דיבר

אולי החלק המתסכל ביותר בסיפורו של וצ'יאנה, הוא הפרטים שאמר לקונגרס לראשונה בשנת 1975. חודשיים לפני ההתנקשות בקנדי, וצ'יאנה ראה את פיליפס מדבר עם לי הארווי אוסוואלד בדאלאס. וצ'יאנה מספר, שהוא הגיע לפגישה עם פיליפס באחד הבניינים בדאלאס. לדבריו, כאשר הוא הגיע הוא ראה את פיליפס מדבר עם בחור צעיר וחיוור. כשהתקרב אליהם, פיליפס הציג את אוסוואלד בשמו הפרטי בלבד. לאחר ההתנקשות בקנדי, אוסוואלד נעצר ותמונתו פורסמה בטלוויזיה. וצ'יאנה טוען, כי הוא זיהה את אוסוואלד מיד כאדם שראה ביחד עם פיליפס שבועות לפני כן.

וצ'יאנה החליט לא להגיד דבר לאיש. הוא חשב שקנדי היה חלש ואפילו בוגדני בנושא הקובני והוא לא התאבל על רציחתו. תגובתו של פיליפס לרצח הייתה מסקרנת, מספר וצ'יאנה. לטענתו, בתחילת 1964 פנה אליו סוכן של ה-CIA ושאל אותו האם בן-דודו, קצין במודיעין הקובני, יסכים תמורת תשלום שפיליפס היה מוכן לשלם, להגיד שקָשר קֶשר עם אוסוואלד לפני הרצח. וצ'יאנה אמר שהדבר אינו אפשרי, מאחר שבן-דודו הוא קומוניסט ולא ניתן לקנות אותו.

עשור לאחר מכן, לאחר פתיחתו המחודשת של תיק קנדי, וצ'יאנה רואיין על-ידי גאטון פונזי, חבר קונגרס מדרום פלורידה, על קשרי העבודה בין ה-CIA וגולים קובנים. הוא סיפר על עבודתו עם פיליפס ועל הפגישה בינו לבין אוסוואלד. כאשר קבעו פגישה בין וצ'יאנה לפיליפס, פיליפס העמיד פנים כאילו לא מכיר את וצ'יאנה כלל. וצ'יאנה שיתף פעולה, בשל חששו מתגובת ה-CIA. הוא אמר לפונזי, כי פיליפס איננו המפעיל שלו שהכיר בשם מוריס הגמון.

יש הטוענים, כי שינוי גירסתו של וצ'יאנה בדבר זהותו של פיליפס מערערת את אמינותו. דבר אחר שמערער את האמינות, הוא העובדה שוצ'יאנה לא סיפר לחוקרים על עבודתו עם המודיעין של הצבא האמריקני בתחילת שנות ה-60, למרות שהדבר פורסם במסמכים לא מסווגים.

600 עמודים מסווגים

ועדיין, אומר ניוזוויק, ישנן הרבה סיבות להאמין ל-וצ'יאנה. במסמכי הסוכנות נכתב שהוא לוחם מהימן ברשת של פיליפס; טענתו בדבר קיום מסיבת עיתונאים לאחר הפגיעה בספינה הסובייטית אומתה; ושני עובדים בסוכנות אמרו שפיליפס השתמש בשם הבדוי מוריס הגמון. חוסר הרצון של וצ'יאנה לדבר על אוסוואלד, הודאתו ששיקר לפונזי והחלטתו לא לפרסם את הסיפור מוקדם יותר, הופכים את סיפורו למתקבל על הדעת. וצ'יאנה דבק במה שידוע לו הכי טוב: מצב רוחם של ה-CIA ובעלי בריתם הקובנים במיאמי של סוף 1963. לדבריו, הוא לא יודע מי רצח את קנדי, אבל הוא יודע מי רצה בכך (פיליפס) ושהלה עבד עבור ה-CIA.

ניוזוויק מדגיש: הספר לא מוכיח, כי פיליפס או כל אחד אחר ב-CIA קָשר קֶשר להתנקשות בקנדי. אולם, הדבר מוסיף לראיות המנוגדות למסקנת ועדת וורן בנושא. הוועדה קבעה שקנדי נרצח אך ורק על-ידי אוסוואלד, שתואר במתבודד. למעשה, אוסוואלד לא היה מתבודד או פסיכופת. הוא היה אדם שמשך תשומת לב של מספר בכירים ב-CIA, כולל פיליפס, בתקופה שלפני ההתנקשות.

כיום, עשרות שנים לאחר פטירתו, עבודתו של פיליפס ב-CIA עדיין אפופה חשאיות. לפי נתוני הארכיון הלאומי, בסוכנות ישנם קבצים מבצעיים שנוצרו על-ידו, המונים למעלה מ-600 עמודים. מסמכים אלו עתידים לאבד את סיווגם ולהתפרסם באוקטובר 2017 – אלא אם הבית הלבן יאריך את החיסיון עליהם.

לא משנה מה כתוב במסמכים אלו; וצ'יאנה סיפר את סיפורו. הוא מסיים את ספרו בתיאור כיצד שבר את שתיקתו בשנת 2014, בציון 50 שנה לדוח של ועדת וורן. הוא הוזמן לשאת דברים על-ידי מרי פונזי, אלמנתו של גאטון פונזי. בתור העדה שלי, הוא כותב, הרגשתי שכעת אני יכול סוף-סוף לפרסם את הסודות שקיננו בי לאורך כל השנים האלה.