ההשוואות בין פרשת טראמפ-רוסיה לבין פרשת ווטרגייט אינן יורדות מעל סדר היום. ניו-יורק טיימס ביקש לשמוע ממישהו שבאמת מבין: לואל ווייקר, הסנטור היחיד שעודנו בחיים מבין חברי הוועדה המיוחדת שעסקה בווטרגייט. חשוב לציין, כי ווייקר – שהיה גם מושל קונטיקט – הוא חבר המפלגה הרפובליקנית, כמו דונלד טראמפ.

פרשת ווטרגייט, מזכיר ווייקר, החלה בדיוק לפני 45 – ביוני 1972, עם מעצרם של הפורצים למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין המשרדים בוושינגטון הנושא שם זה. במאמץ לבלום את חקירת ה..., זימן אליו הנשיא ריצ'רד ניקסון את ראש הסי.אי.איי וסגנו ודרש מהם להתערב בחקירת הבולשת. אלא שה-... עמד בפרץ, וסוכני הביון סירבו להמשיך וליטול חלק במזימה.

זה לקח זמן. נדרשו 16 חודשים עד שניקסון שיבש לראשונה בעצמו את חקירת ווטרגייט, כאשר פיטר את התובע המיוחד ואת שר המשפטים וסגנו שסירבו לעשות זאת. לאחר מספר חודשים התברר, כי ניקסון שילם מיסים בחסר במשך שנים והוא נאלץ לשלם מאות אלפי דולרים. לכל אורך הדרך – מציין ווייקר – טענו תומכיו של הנשיא שזוהי נקמה פוליטית על נצחונו הסוחף בבחירות של 1972.

"אני נשאל לעיתים קרובות אלו נקודות דמיון אני מוצא בין הפליליות של מעשיו של ניקסון לבין אלו של הבית הלבן של טראמפ. תשובתי היא שאין נקודות דמיון. עדיין", כותב ווייקר. ווטרגייט חשפה תעשיה ריגול פוליטי, שוחד, פריצות, הונאות ופשעים אחרים בהיקף של הרבה מיליוני דולרים, לצד פעולות בלתי חוקתיות שנוהלו בבית הלבן במשך שנים. כ-25 מאנשי הסגל של ניקסון נשלחו לכלא, והנשיא עצמו ניצל רק בזכות החנינה שקיבל מיורשו, ג'רלד פורד. השערורייה הרסה את המפלגה הרפובליקנית של אז.

"זכרו, ווטרגייט התבשלה במשך שנים, ואנחנו רק חמישה חודשים בתוך ממשל טראמפ. יש סיבה לדאגה ואני שומע הדים מטרידים של העבר", ממשיך ווייקר. ההרגל של טראמפ לשקר בהודעות רשמיות וההנחיה שלו לעוזריו לעשות אותו הדבר, מזכירים את הבית הלבן של ניקסון. יש ראיות לפגישה שמטרתה הייתה לעצור את חקירת ה-... ויש טענות על נסיונות להשפיע על בכירי המודיעין. שר המשפטים מצוי בניגוד עניינים ואינו יכול לגעת בפרשה. מונה תובע מיוחד, ועדות של הקונגרס מוציאות זימונים ועיתונאים מפרסמים סיפורים ממקורות בעלי גישה לחדר הסגלגל.

בעיניו של ווייקר, הפרט הקרוב ביותר לווטרגייט הוא בקשתו של טראמפ מראש ה-... דאז, ג'ים קומי, להבטיח לו את נאמנותו. הנאמנות היא למשרה ולחוקה, לא לאיש או למפלגה – מדגיש ווייקר. החוקה נועדה להגן על אזרחי ארה"ב מפני פעולות פליליות וניצול לרעה של כוח המשרה, והדבר דורש יכולות להתייצב מול בעלי הכוח.

"כאשר החלו השימועים בווטרגייט, הייתה מחויבות בין-מפלגתית מוצקה להגיע לאמת", נזכר ווייקר. "כאשר אני מקשיב להקלטות של הדיונים שלנו, אני נדהם להיווכח עד כמה קשה להבדיל בין רפובליקני לדמוקרט. אבל ככל שחלף הזמן, המפלגתיות והלחץ הציבורי איימו להותיר את העובדות נסתרות. ציניות נרחבת תפסה את ההובלה, וכמה פוליטיקאים ניצלו זאת כדי להמעיט או להצדיק את מעשיו של הנשיא, ואפילו כדי להכפיש או לבלום את החקירות". וכאשר ניסה ניקסון להימנע ממסירת ההקלטות הידועות לשמצה של שיחותיו בחדר הסגלגל – הוא זכה לתמיכה של חברי קונגרס לא מועטים.

זוהי הסיבה, מדגיש ווייקר, שאפילו משרתי הציבור הטובים ביותר זקוקים לתמיכתו של הציבור. החוקה חזקה רק במידת החוזק של מי שצריכים לאכוף אותה. החוקה ואומץ – אלו הכלים הדרושים כדי לרדת לעומקם של מעשים פליליים וניצול לרעה של הכוח. אך בסופו של יום, זהו תפקידו של העם האמריקני: לקרוא את ממשלתו לסדר.

כאשר הגישה ועדת ווטרגייט את הדוח שלה ביוני 1974, חודשיים לפני התפטרותו של ניקסון, כתב ווייקר, כי יהיו עוד פרשות שחיתות בעתיד. השאלה האם ניתן יהיה לפצח אותן, תהיה תלויה ברוח של מי שיתמודד איתן – והרוח הזו תקבע את גורלה של ארה"ב. זוהי ההשוואה שהוא מבקש להציב בין ווטרגייט לבין טראמפ-רוסיה.