המנון לאומי כבר אינו "רק" סמל של כבוד ומקור לגאווה ולעיתים להתרגשות. בעולם של 2017, הוא גם ביטוי למאבק בין לאומיות לבינלאומיות – כותב גדעון רקמן בפייננשל טיימס. בארה"ב, בסין ובהודו יוצאים הלאומנים בלהט להגנת ההמנונים, באומרם שמדובר בפטריוטיות פשוטה וטהורה. אבל לצד החיובי הזה עלולים להתלוות אנטי-ליברליות מבית ותוקפנות מחוץ, מזהיר רקמן.

בארה"ב מתנהל מזה חודשים מאבק בין שורה של שחקני פוטבול, הכורעים ברך בזמן נגינת ההמנון במחאה על מדיניות ממשל טראמפ לגבי מהגרים, לבין הנשיא דונלד טראמפ ובכירי ממשלו. קונגרס המפלגה הקומוניסטית בסין קבע בתחילת החודש, כי עלבון להמנון יהווה עבירה פלילית שלצידה שלוש שנות מאסר – לאחר שבמשחקי כדורגל בהונג-קונג נשמעו קריאות בוז בזמן נגינת ההמנון.

בהודו פסק בית המשפט העליון לפני מספר חודשים, כי יש לנגן את ההמנון לפני כל הקרנה פומבית של סרט. תומכי הפסיקה אומרים, כי יש לה חשיבות משום שההמנון הוא הדבק המאחד חברה רב-דתית הדוברת מאות שפות. תומכיה חוששים, שהיא מבטאת התחזקות של הלאומנות מבית מדרשו של ראש הממשלה, נרנדה מודי, המקשה את חייהם של מתנגדיו ושל בני מיעוטים דתיים. הם גם מצביעים על מספר תקריות בהן הותקפו צופים בקולנוע שלא קמו בעת נגינת ההמנון.

מחלוקת אחרת התעוררה בצרפת, שם בחר עמנואל מקרון לחגוג את נצחונו בבחירות לנשיאות לצלילי המנון האיחוד האירופי – Ode to Joy של בטהובן – ולא לצלילי המרסלייז. היה זה איתות מכוון להתנגדותו ללאומנים המקומיים ולתמיכתו באיחוד. העובדה שטראמפ ומקרון מתייחסים בצורה כה קוטבית להמנונים של מדינותיהם, מסמלת היטב את התהום הפעורה בין שני הדוברים המובהקים ביותר של הגישות לפוליטיקה הבינלאומית.

בנאומו בעצרת האו"ם בחודש ספטמבר, הציג טראמפ חזון של סדר בינלאומי המבוסס של "מדינות עצמאיות חזקות". הוא גם תקף את הגלובליזציה, אותה הגדיר בקמפיין שלו כ"אידיאולוגיה כלכלית ופוליטית המציבה את הנאמנות למוסדות בינלאומיים לפני הנאמנות למדינת הלאום". עשרה ימים מאוחר יותר, בהרצאה בפריז, הציג מקרון את גישתו המנוגדת: "אנחנו לא יכולים להמשיך לרוץ פנימה לתוך הגבולות הלאומיים שלנו; זה יהיה אסון קולקטיבי". את יריביו תיאר מקרון כ"לאומנות, פרוטקציוניזם, בידוד".

קל לומר שלמסר הבינלאומי של מקרון יש יותר תמיכה גלובלית, אבל יש גם מי שמאמצים את החזון של טראמפ – הן פוליטיקאים והן אינטלקטואלים, אותם מכנה רקמן "לאומנים בינלאומיים". פרשן סיני טען לאחרונה, כי לנשיאו שי ז'ינפינג ולטראמפ יש מן המשותף הרבה יותר מכפי שנדמה, שכן שניהם מעודדים את הסוברניות הלאומית ומתנגדים לסדר עולמי יחיד מוגזם. עוד אמר, כי לשניים יש בעלי ברית רבים בגישה זו – ולדימיר פוטין ברוסיה, רודריגו דוטרטה בפיליפינים, ויקטור אורבן בהונגריה, נרנדה מודי בהודו ועבד אל-פתאח א-סיסי במצרים, כמו גם תומכי הברקזיט.

ואולם, טוען רקמן, תהיה זו תמימות לחשוב שייתכן דו-קיום בשלום בין לאומנים. ייתכן שמנהיגים חזקים חולקים את הדעה המתייחסת בזלזול לביורוקרטים בינלאומיים ולעורכי דין של זכויות אדם. אבל לאומנות מזוהה לעיתים קרובות גם עם בוז לדעותיהם ולצרכיהם של זרים, ולכן מנהיגים לאומניים ייכנסו לעימות במוקדם או במאוחר – וזה נכון במיוחד כאשר מדובר בארה"ב ובסין.

הלאומנות של טראמפ נובעת מן התחושה שארה"ב נמצאת בשקיעה ושהיא יכולה להתאושש רק אם תהיה קשוחה יותר כלפי העולם שמחוצה לה. הלאומנות של שי מונעת מן התחושה שסין נמצאת בעלייה ושהיא יכולה סוף-סוף לגבור על ההשפלות שספגה לאורך ההיסטוריה. הגישות המנוגדות הללו עלולות להביא בקלות להתנגשות בין המדינות בחצי-האי הקוריאני, בים סין הדרומי או בארגון הסחר העולמי. מקרון הזהיר, שהלאומנות הגוברת עלולה להרוס את השלום שנבנה בעמל כה רב. למרבה הצער, דומה שאיש לא האזין לו בוושינגטון ובבייג'ין.