אירופה נשמה לרווחה בתחילת השבוע, כאשר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הסכימה לנהל מו"מ על הקמת קואליציה מחודשת עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של אנגלה מרקל. אבל – טוען יוכן ביטנר, העורך הפוליטי של "די צייט", במאמר בניו-יורק טיימס – השמחה מוקדמת מדי.

הממשלה של מרקל ומרטין שולץ תהיה החלשה ביותר והכי פחות יציבה שידעה גרמניה מזה עשרות שנים, ומה שעוד יותר מדאיג הוא חוסר הוודאות לגבי מרקל עצמה. אם "כוח" מוגדר כיכולת לגרום לאחרים לעשות מה שאינם רוצים, ברור שכוחה הולך ונמוג. כמה מהנוצרים-דמוקרטים מורדים בשקט, ואחרים נוקטים בפומבי עמדה נוקשה יותר כלפי מרקל בסוגיות כמו הגירה. שר שביקש שלא לצטטו בשמו אמר לעיתונאים, שהקרב על הירושה כבר החל.

בשנה האחרונה התרגלו אנשים מחוץ לגרמניה לדבר על מרקל כ"מנהיגת העולם החופשי" – אז מה קרה? ביטנר מסביר: מרקל שלטה בצורה איטית, שקטה ופרגמטית. אולם העידן הנוכחי קורא לחדשנות. היא שומרת את הקלפים קרוב לחזה, בעידן בו העולם מקדם בברכה מנהיגים שעושים הכל בפומבי ומתקשרים עם הציבור 24/7. העובדה שצרפת ואוסטריה – שתיים משכנותיה של גרמניה – בחרו מנהיגים צעירים בהרבה, פוגעת בה גם היא.

שלווה סטואית מרשימה כאשר מי שסביבך נוטה להיכנס להיסטריה, כפי שהיה בזמן המשבר בגוש האירו והפלישה הרוסית לחצי-האי קרים. צורת העבודה של מרקל פעלה היטב: להקשיב, לוודא את העובדות, לנתח, לשכנע בצורה הגיונית. אבל גישת "נחכה ונראה" שלה החלה להוות מכשול כאשר מאות אלפי פליטים צבאו על שעריה של גרמניה, מה שהוביל לזינוק בכוחו של הימין הקיצוני. מרקל התאוששה מאותו משבר, אבל מעולם לא השיבה לעצמה את מלוא אמון הציבור ביכולתה לפעול בהחלטיות בפעם הבאה.

ואז בא המו"מ הקואליציוני בעקבות בחירות ספטמבר 2017. כמה מאנשי מפלגת הירוקים והמפלגה הליברלית – עימם ניהלו הנוצרים-דמוקרטים מו"מ להקמת ממשלה – שאלו האם מרקל היא המתאימה לעמוד בראשה. במקום להתמודד עם הקשיים, בחרה מרקל לתת למו"מ להתנהל מעצמו – עד שנכשל. ייתכן ש-12 שנים רצופות בשלטון הפכו אותה לשאננה, ייתכן שהיא אינה מבינה את הצורך בשינוי.

ביטנר טוען, שמרקל בלבלה יותר מדי זמן בין שני מושגים: שקט ושתיקה. ייתכן שיש הסוברים שרצוי שמנהיג מדינה יתרחק מטוויטר, אבל כמעט ולא לדבר כלל בציבור – זו הליכה לקיצוניות השנייה. מרקל מדברת אל הציבור הגרמני כל כך מעט, עד שנדמה שאין לה מה לומר, או שאינה רואה סיבה להסביר את עצמה ולשכנע בצדקת עמדותיה ומעשיה. כל זה יוצר הרגשה לפיה מרקל סבורה שהיא עצמה מייצגת את המדינה, והציבור הגרמני אינו אוהב זאת.

העובדה שמרקל אינה מדברת בפומבי מאכזבת במיוחד עיתונאים ופוליטיקאים, שבשיחות רקע איתה מגלים שהיא גלוית לב ומקסימה. אם היא הייתה מגלה בפומבי מעט יותר מתכונות אלו, היא הייתה חוסכת מגרמניה חלק ניכר מעליית הפופוליזם הימין – סבור ביטנר. בזמנים כמו היום, אין די בכך שהקנצלר יהיה עובד הציבור מספר אחת, במיוחד לא כאשר הבוחרים קוראים לפעול. עמנואל מקרון וסבסטיאן קורץ משדרים אמביציה; בביקור של 24 שעות בברלין, השמיע קורץ יותר רעיונות בנושא ההגירה מאלו שהשמיעה מרקל במשך 24 חודשים.

מרקל איבדה את המסר שלה ביותר מדי נושאים, ואין סיבה לחשוב שזה ישתנה בקואליציה הרעועה שלה עם שולץ – אלא אם כן היא מתכננת הפתעה. מרקל כבר הודיעה שזו הקדנציה האחרונה שלה, ומי יודע כיצד תתנהג, בהיותה חופשית מהצורך לנצח בבחירות הבאות. אולי היא סוף-סוף תתחיל לדבר?