למרות הירידה החדה במספר המלחמות בין מדינות מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, מומחים רבים סבורים שאנו בפתחו של עידן בו הן שוב אפשריות. בין היתר – כותב אקונומיסט – התחרות הגוברת בין ארה"ב, רוסיה וסין עלולה לכלול היבט צבאי. לצד זאת, עלולות לפרוץ מלחמות מול קוריאה הצפונית (בטווח המיידי) ומול אירן (בעוד מספר שנים) – בשני המקרים בשל תוכניותיהן הגרעיניות.

הסיבה העיקרית לכך שמאבק אלים בין המעצמות הגדולות הוא שוב אפשרי, היא חוסר הנכונות של רוסיה וסין להשלים עם סדר עולמי המבוסס על דומיננטיות אמריקנית – חוסר רצון הבא לידי ביטוי בהתעצמותן הצבאית בעשור האחרון. שתיהן שואפות ליותר עוצמה לאומית וכבוד בינלאומי; ההבדל ביניהן הוא שרוסיה היא מעצמה שוקעת, בעוד סין היא מעצמה עולה.

ולדימיר פוטין רוצה לזכות מחדש לפחות בחלק מהמעמד שהיה לברית המועצות, שאת קריסתה הוא מכנה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20". הוא מאמין שבשנות ה-90 סירב המערב לראות את רוסיה כשותף שווה, ואת הרחבת נאט"ו למזרח אירופה הוא רואה כסיכון לבטחונה הפנימי והחיצוני של ארצו. הצבא הרוסי – למרות שאינו בר תחרות לצבא האמריקני – עובר מודרניזציה מקיפה, מקיים בצורה תכופה תרגילים רחבי היקף ומסוגל להיכנס בתוך זמן קצר למלחמה בהיקף מלא מול נאטו בחזית צרה.

לבחור בין שלוש חלופות רעות

משחקי מלחמה של מכון ראנד בשנת 2015 הובילו למסקנה, כי נאט"ו לא יוכל להגן בהצלחה על חברותיו המזרחיות מפני התקפה רוסית. בשנים שחלפו חיזקה הברית את נוכחותה בפולין ובארצות הבלטיות, אך אקונומיסט אומר שכנראה לא במידה שתסתור את אותה מסקנה: לצבא רוסיה יידרשו 60 שעות להגיע לבירת לטביה או לבירת אסטוניה.

אם זה יקרה, ייאלצו מנהיגי נאט"ו לבחור בין שלוש חלופות רעות: מתקפת נגד עקובה מדם, הסלמת העימות על-ידי תקיפת מטרות ברוסיה או כניעה שתהרוס את הברית. הדוקטרינה של פוטין – להסלים ולהסלים שוב – צפויה להביא לשימוש בנשק גרעיני טקטי; פוטין מעריך, כנראה בצדק, שהוא יכול לספוג איומים הרבה יותר בקלות מאשר המערב.

הסבירות שרוסיה תפעל בצורה כה בוטה היא נמוכה, אבל פוטין כבר הוכיח – באוקראינה, גאורגיה וסוריה – שהוא אופורטוניסט המוכן להמר כאשר הוא מרגיש נואש או בר מזל. קדנציה שנייה של דונלד טראמפ, עם פחות גנרלים המחויבים לנאטו ויותר פופוליסטים רפובליקנים בקונגרס, עלולה גם היא לפתות את פוטין – במיוחד אם מחירי האנרגיה הנמוכים והכלכלה המקרטעת יגרמו לו בעיות מבית.

יש הטוענים שארה"ב וסין נמצאות על מסלול המוביל למלחמה, כאשר ארה"ב חשה מאוימת מעלייתה של סין – שמצידה מרגישה נעלבת ומתוסכלת. אקונומיסט סבור שזוהי דעה קיצונית מדי, משום ששתי המדינות קשורות זו לזו ברשת של אינטרסים כלכליים. מנהיגי סין רגילים לחשוב בצורה אסטרטגית ולטווח הארוך, בעוד נשיאי ארה"ב (אולי למעט הנוכחי) הראו שהם רוצים שסין תמלא תפקיד מלא ואחראי במערכת הבינלאומית. שינויים דמוגרפיים וכלכליים מלמדים גם הם שהסינים לא יקדמו בברכה עימות עם ארה"ב, במיוחד לנוכח העובדה שלמשפחות רבות יש ילד אחד בלבד וההורים לא ישושו לראותם יוצאים לקרב.

אפילו פוטין רוצה למנוע אבידות ככל שהדבר אפשרי. הוא סבור שאלפי הארונות שהגיעו מאפגניסטן בשנות ה-80 היו אחת הסיבות לקריסתה של ברית המועצות, והוא עשה הרבה מאוד כדי לצמצם את מספר הקורבנות בזמן הפלישה לחצי-האי קרים. בסוריה הוא השתמש בכוחות צבאיים פרטיים ככל שיכול היה.

מה יעשו בעלות בריתה של וושינגטון

הסיכון לעימות בין המערב לסין נמוך מאשר הסיכון לעימות עם רוסיה, אך אין לזלזל בו – מזהיר אקונומיסט. סין מתנגדת לנוכחות הצי האמריקני במערב האוקיינוס השקט, ובמיוחד לפעילות חסרת המגבלות שלו בים סין הדרומי. סין מתכננת לפתח טילי יבשה-ים ארוכי טווח, ספינות מלחמה מתקדמות וצי צוללות גדול. הרעיון הוא לדחוק בהדרגה את הצי האמריקני הרחק מחופי סין, וכבר היום לא יכולה ארה"ב להסתמך על הצבת נושאת מטוסים במיצרי טייוואן כפי שעשתה במשבר האחרון באיזור, בשנת 1996.

מידת ההשפעה של הצעדים הסיניים תלויה במידה רבה בתגובת בעלות בריתה של ארה"ב. ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, הצליח לשנות את חוקתה הפציפיסטית והצי היפני צפוי להגביר את יכולתו ואת שיתוף הפעולה עם הצי האמריקני. מצד שני, בעלות ברית חלשות יותר – וייטנאם, הפיליפינים, מלזיה ואינדונזיה – עלולות להגיע למסקנה שמוטב להרכין ראש בפני עוצמתה הצבאית והכלכלית של סין, במקום לקוות שארה"ב השוקעת תילחם לצידן.

הסיכון הגדול ביותר, קובע אקונומיסט, נעוץ בחישובים מוטעים ובחוסר יכולת של אחד הצדדים להבין את כוונותיו של משנהו, אשר יובילו להסלמה בלתי מתוכננת ולפריצתו של סכסוך. תחרות ב"אזור האפור" שבין שלום למלחמה מצריכה מידה של שיתוף פעולה, שעלול לרדת לטמיון ברגע המבחן.