לשם שינוי, בואו ניתן לדונלד טראמפ מחמאה – כותב ברט סטיבנס בניו-יורק טיימס. בכך שהוא זרק את רקס טילרסון, התייחס הנשיא לשר החוץ שלו בדיוק כמו שהלה התייחס לכפופים לו. והמינוי של מייק פומפאו למחליפו ישרת את האינטרסים של ארה"ב.

טילרסון הגיע למשרד החוץ ללא כל השקפת עולם, למעט העסקות שביצע כמנכ"ל אקסון-מוביל. הוא עוזב אותו ללא שום הישגים ומותיר מאחוריו משרד מרוסק וסגל בטראומה. שש מתוך עשר המשרות הבכירות במשרד אינן מאוישות; לארה"ב אין שגרירים בקוריאה הדרומית, סעודיה, מצרים, דרום אפריקה והאיחוד האירופי (רשימה חלקית). לשבחו של טילרסון יש לומר, שהוא הבין שוולדימיר פוטין הוא האיש הרע – אבל זה בא אחרי שהיה המגן הראשי של הדיקטטור הרוסי. והוא התנגד לשתי החלטות החוץ הטובות ביותר של טראמפ: התנגדות להסכם עם אירן והעברת השגרירות לירושלים.

פומפאו הוא אנטי-טילרסון. הוא לא צריך ללמוד את כללי המשחק בוושינגטון. הוא היה מנהיג מוצלח של ה-CIA. הוא נהנה מאמונו של הנשיא וזה אומר שבניגוד לטילרסון – גם ממשלות זרות יתנו בו אמון. לא פחות חשוב: פומפאו היה מוכן לסתור את טראמפ, מה שאומר שישמש כאיזון מולו. פומפאו הוא שמרן מסורתי עם דעות ברורות על האינטרסים והמחויבויות העולמיות של ארה"ב. אם זה מפחיד אתכם, מעיר סטיבנס, תזכרו שבראש ארה"ב עומד נשיא הדוגל בבדלנות, נשלט בידי אימפולסיביות ומונע בידי בורות. הוא לא ירוסן בידי מישהו שדעותיו ממסדיות, אבל הוא עשוי להאזין למישהו כמו פומפאו.

הדבר נכון במיוחד לגבי קוריאה הצפונית. קשה להניח ש-קים ג'ונג-און ינטוש את תוכנית הגרעין שלו תמורת משהו פחות מאשר איחוד הקוריאות תחת שלטונו. באותה מידה קשה להניח שהוא יקיים הסכם כלשהו; פיונגיאנג מפרה כל הסכם עליו היא חותמת. אבל קיימת סכנה אמיתית שטראמפ ייכנס לאיזושהי עסקה על חשבונן של קוריאה הדרומית ויפן. פומפאו יוכל למנוע זאת.

פומפאו יוכל גם להוות משקל נגד לכמה מקבעונותיו האחרים של טראמפ ובראשם רוסיה. הוא דחה את האפשרות של שיתוף פעולה עם מוסקבה בנוגע לסוריה. על פלישתה לאוקראינה אמר: "לארה"ב יש מחויבות להדוף אותה". את וויקיליקס כינה "שירות מודיעין עוין לא-ממשלתי". הוא קבע שרוסיה התערבה בבחירות לנשיאות והזהיר שממשל פוטין פיתח דוקטרינה לפיה הוא יכול להשתמש בדיסאינפורמציה כדי לנצח את המערב במלחמה ללא שפיכות דמים. הדעות הללו חשובות משום שהן מנוגדות בעליל לאלו של טראמפ.

כל אלו לא ישכנעו את מבקריו של פומפאו, הרואים כל שירות בממשל טראמפ כהוכחה לחוסר מוסריות. פומפאו לא עזר לעצמו בכמה דברי חנופה על טראמפ. כשר החוץ, הוא ינהג בחוכמה אם יאמץ את דפוס הפעולה של שר ההגנה, ג'ים מאטיס, הכוכב הבלתי-מעורער היחיד של הממשל, הפורח בתפקידו משום שברור לחלוטין שאינו חושש לאבד אותו. טוב שמשרד החוץ מקבל מנהיג שיוכל לשכנע ואולי לרסן את הנשיא, לקדם מדיניות, לנהל את המשרד ולהפוך שוב את הדיפלומטיה האמריקנית לאפקטיבית. בהתחשב במצב ב-14 החודשים האחרונים, מסכם סטיבנס, אין ספק שזוהי התקדמות.