קים ג'ונג-און גבר על
דונלד טראמפ בפסגה בסינגפור – טוען דניאל ראסל ב-Foreign Affairs. אין ספק שטראמפ צודק באומרו שעשה היסטוריה בעצם קיומו של המפגש, אבל עדיין צריך לראות האם זו הייתה פריצת דרך היסטורית או פשלה היסטורית. גם קים יכול לטעון בצדק שעשה היסטוריה: הוא השיג כוח גרעיני והכרה כ"אדם מכובד ומוכשר" מפיו של נשיא ארה"ב.
ההודעה המסכמת של הפסגה היא חזרה על אין-ספור מסמכים מעוררי תקווה קודמים, שהתנפצו אל מול שקריה של
קוריאה הצפונית – סבור ראסל. בעצם, היא גרועה יותר: בעבר היא התחייבה "לנטוש את כל תוכניות הגרעין ולשוב למסגרת האמנה למניעת הפצת נזק גרעיני"; הפעם יש רק התחייבות עמומה ל"פירוז חצי-האי הקוריאני מנשק גרעיני". בהודעה אין אף מילה על תוכניות הטילים והנשק הכימי של הצפון, ואף מילה על זכויות אדם. זו ממש אינה התקדמות. ובכל מקרה, שום הודעה אינה יכולה להוות קנה מידה ממשי להתקדמות, בהינתן ההפרות הקודמות של קוריאה הצפונית.
בראש סדר העדיפויות של קים עמדו הקלת העיצומים והסרת הסכנה של מתקפה אמריקנית. מטרה נוספת היא להשתמש בהסכם שלום בחצי-האי על-מנת להפחית את שיתוף הפעולה הצבאי בין ארה"ב לבין
קוריאה הדרומית, להוציא את הצפון מבידודו ולקבל סיוע והשקעות בתנאים שיציב המשטר ובפיקוחו. פיונגיאנג גם קיוותה להקל את הלחץ בסוגיות הגרעין וזכויות האדם באמצעות תקיעת טריז בין ארה"ב לבין סין, רוסיה, יפן וקוריאה הדרומית. מכל הבחינות הללו, פסגת סינגפור היא הצלחה מסחררת עבור קים – טוען ראסל.
קחו לדוגמה את נושא העיצומים. טראמפ טען שבאמחתו מצויים 300 צעדים נוספים – אבל בפועל, ארה"ב כבר הטילה את כל העיצומים הממשיים שבידיה ואין סיכוי שרוסיה וסין יסכימו לצעדים נוספים. יתרה מזאת: השפעתם של העיצומים תלויה בעיקר בסין – וזו פרסה שטיח אדום בפני קים, טראמפ עצמו אמר שהסחר בין שתי המדינות התרחב לאחרונה ולכן נראה שהשפעת העיצומים הולכת ופוחתת.
טראמפ ואנשיו טוענים, כי מדיניותו הקשוחה היא שהביאה את קים לשולחן המו"מ. ייתכן שזה נכון, אבל אם המסלול הדיפלומטי ייכשל – ארה"ב תתקשה לשוב ולשכנע את העולם בדבר הסכנה הנשקפת מקוריאה הצפונית אחרי מתקפת החיוכים של קים והמחמאות שהרעיף עליו טראמפ.
ההימור של טראמפ על הפסגה שיחק לידיו של קים בנושאים חשובים נוספים, ממשיך ראסל. קוריאה הצפונית דרשה במשך שנים להפסיק את התמרונים הצבאיים השנתיים של ארה"ב והדרום וכינתה אותם "פרובוקציה". בסיום הפסגה השתמש טראמפ באותה מילה בדיוק והודיע על השעיית התמרונים כל עוד מתנהל מו"מ עם הצפון. הוא כינה בשם "פרובוקציה" גם את נוכחותם של חיילי ארה"ב בדרום ואמר שמטרתו בסופו של יום היא להוציא אותם משם. הצפון שאף להשיג צעדים אלו במסגרת הסכם לסיום מלחמת קוריאה; כעת לא בטוח שבכלל יהיה צורך בהסכם שלום.
פסגת סינגפור גם סללה את הדרך להשקעות משמעותיות בקוריאה הצפונית, וראסל סבור שאין ספק שהיא תוביל לסיוע בינלאומי ניכר למדינה. העובדה שטראמפ הפתיע את רוסיה, יפן וסין בנכונותו לנהל בלעדיהן מו"מ דו-צדדי עם קים, פתחה את המרוץ להשפעה על פיונגיאנג – וגם להשקעות במדינה. כל התוצאות הללו יחזקו את מעמדו הפנימי של קים ויעניקו לקוריאה הצפונית הכרה כמעצמה גרעינית.
ומה מבחינתה של ארה"ב? ממשל טראמפ הצהיר לפני הפסגה, שהמטרה הראשונה במעלה שלה היא פירוז גרעיני. אבל כיצד? היועץ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, דורש פירוק מיידי. שר החוץ, מייק פומפיאו, דיבר על "פירוז מלא, שקוף ובלתי הפיך". ואילו טראמפ אמר שברור שזה יקח זמן. במקביל, הממשל אומר שקוריאה הצפונית היא שכנה של הדרום, סין ויפן – ולכן הן צריכות לסייע לה, ולא ארה"ב המרוחקת.
בניגוד להישגים המיידים של קים, טוען ראסל, התקדמות בפירוק הנשק הגרעיני תהיה איטית – אם בכלל תושג. ארה"ב חזרה לנקודת המוצא: קוריאה הצפונית מושכת זמן ומקבלת ויתורים עוד לפני שעשתה דבר מה. השאלה האם טראמפ השיג התקדמות של ממש בסינגפור תלויה במילה אחת: "לוודא". נייר הלקמוס לגבי האפשרות של התקדמות אמיתית לקראת פירוז היא האם קוריאה הצפונית תמסור דיווח מלא על הארסנל שברשותה ואם פקחים בינלאומיים אמינים יורשו לוודא שהצהרה זו היא האמת, כל האמת ואך ורק האמת. הווידוא הוא הנקודה שאותה מעולם לא הסכימה קוריאה הצפונית לעבור, אך היא השער החיוני לשלום וליציבות במזרח אסיה.