בעיות ביטחון הפנים של המשטרים במדינות ערב מסבירות החלטות במדיניות החוץ, שאחרת קשה להבין אותן - כותב מארק לינץ' ב-
Foreign Ahhairs. קחו למשל את יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, שביצע שורה של רפורמות מרשימות בממלכה - ומנהל מדיניות חוץ כושלת שבראשה המעורבות במלחמת האזרחים בתימן. הוא גם הוביל את החרם נגד קטר, שהניב תוצאות הפוכות מהמצופה: קטר מחזיקה מעמד והעימות איתה סיבך את היחסים עם ארה"ב, פגע בחזית מול אירן והחליש - ואולי אף חיסל - את המועצה לשיתוף פעולה במפרץ. אבל סעודיה אינה יכולה לסגת מתימן ומההסגר על קטר, מחשש לתוצאות פוליטיות פנימיות שליליות.

התחרות בין מדינות ערב לאירן היא דוגמה נוספת לדילמת הביטחון. החששות הערביים מפני אירן מעוגנים במציאות, אבל תגובתן של מדינות ערב עליהם יצאה מפרופורציה - טוען לינץ'. ככל שהן מנסות יותר להתעמת איתה, כך אירן מתחזקת. המעורבות הסעודית בתימן יצרה ברית אסטרטגית בין אירן לבין המורדים החות'ים והעמיקה את החדירה האירנית למדינה. בלבנון נוצר משבר שהחליש את הסונים הפרו-סעודים, כאשר סעודיה החזיקה כבן ערובה את ראש הממשלה, סעד חרירי, בטענה שהוא כנוע מדי לטהרן.

הדינמיקות הללו אינן רק תוצאה של מאבקי כוח, אלא גם של מדינות חלשות ושבירות, אשר יוצרות לעצמן דילמות ביטחון בשל קיומו של חלל ריק במוקדי הכוח. אפילו אם כוח איזורי אינו סבור שחלל שכזה במדינה אחרת הוא הזדמנות עבורו, הוא חושש שכוח מתחרה כן יראה בו הזדמנות. וברגע בו מדינה מתערבת בנעשה במדינה אחרת, היא חוששת שהפחתת התמיכה בנאמניה תהיה שקולה להגברת התמיכה בנאמניהן של מתחרותיה. זה מה שמקשה עד מאוד להפחית את האינטנסיביות של העימותים בלוב, סוריה ותימן. ואפילו אם מדינות מגיעות למסקנה שהתערבותן נכשלה, הן לכודות בחשש שמישהו אחר ינצל את נסיגתן - וכך הן מוצאות את עצמן במצב בו אינם יכולות לנצח ואינן יכולות לסגת.

במצב זה, שום בטוחה אמריקנית לא תספיק כדי לייצב את המזרח התיכון - סבור לינץ'. משלוחי הנשק חסרי התקדים לסעודיה ולאיחוד האמירויות בחמש השנים האחרונות (שאושרו בידי ממשל אובמה בניסיון לקנות תמיכה בהסכם עם אירן) לא הפכו אותן לבטוחות יותר. למרות שתחת דונלד טראמפ ויתרה וושינגטון על כל שיג ושיח בנושא זכויות האדם, המשטרים הסמכותניים עודם מתקשים להתמודד עם אתגריהם הפנימיים. הנסיגה מהסכם הגרעין הגבירה במדינות המפרץ את החשש מפני אירן חזקה עוד יותר. תמיכתה של ארה"ב בישראל מול רצועת עזה מגבירה את הסכנה לעימות. וההתנגשות בין סעודיה ואיחוד האמירויות לבין קטר, חותרת תחת שיתוף הפעולה המוגבר של מדינות המפרץ עם ישראל.

העולם הערבי שוב אינו רואה את ארה"ב כמי שתערוב בצורה אמינה להישרדות המשטרים או לאינטרסים החיצוניים שלהם. באווירה זו, אפילו בעלות הברית הקרובות של וושינגטון - מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן - מוצאות לנכון ליצור קשרים חילופיים עם סין, רוסיה והאיחוד האירופי. ממשל טראמפ מנסה להתמודד עם המציאות החדשה הזאת, אבל שינויי המדיניות הפתאומיים של הנשיא והמסרים הסותרים היוצאים מרחבי הממשל מבלבלים הן את אויביה של ארה"ב והן את ידידיה. סעודיה ואיחוד האמירויות אולי מקדמות בברכה את הקשחת הקו מול אירן ואת תמיכת הממשל בהן במלחמה בתימן, אבל הן מתקשות לקבל את הלחץ לסיים את החרם על קטר, את דרישתו להגדיל את תפוקת הנפט ואת איתותיו על יציאה קרובה מסוריה.

ועדיין, טוען לינץ', ממשלו הכאוטי של טראמפ לא צריך להתעלם מהמציאות היסודית העמוקה יותר, המציבה אתגר לכל נשיא אמריקני שהוא. ארה"ב שוב אינה יכולה לכפות לבדה סדר איזורי במזרח התיכון. ההגמוניה שלה לא תחזור לקדמותה, מהסיבה הפשוטה שהאזור השתנה. הנזק שנגרם לסדר הקודם הוא עמוק מדי.