דרמה חקירת ההדחה נגד הנשיא דונלד טראמפ מדגימה עד כמה הוא מנצל משרדים ממשלתיים לצרכים פוליטיים ואישיים – כותב וושינגטון פוסט. משרד המשפטים נתן עדיפות לבדיקה כיצד החלה החקירה בפרשה הרוסית. כחלק ממאמץ זה, נסע השר ויליאם באר ונפגש עם אישים זרים במטרה לקבל את סיועם בחקירה.

משרד החוץ בודק את התכתובות של 130 מעובדיו בהווה ובעבר, אשר שלחו דוא"ל לחשבון הפרטי של הילרי קלינטון כאשר הייתה שרת החוץ. ואילו השר הנוכחי, מייק פומפאו, המרה את פיו של הקונגרס כאשר הודיע שלא ישלח את אנשיו להעיד על יחסי ארה"ב-אוקראינה כחלק מחקירת ההדחה. וזו החלה, כזכור, כאשר טראמפ ביקש מעמיתו האוקראיני, ולדימיר זלנסקי, למצוא מידע שיכפיש את ג'ו ביידן.

טראמפ ואנשיו טענו בכל המקרים שאין רבב במעשיהם, אבל כאשר מתבוננים על התמונה הכוללת – טוען הפוסט – מתברר עד כמה כוחו של טראמפ ותרבותו השלטונית חלחלו לעומק הממשל. רצונותיו הפרטיים של הנשיא הפכו לבעלי זכות קדימה במשרדי ממשל, שבאופן מסורתי פעלו במידה זו או אחרת של עצמאות פוליטית מהבית הלבן.

"באר ופומפאו תקועים במכונת עשן ונראה שנלכדו בתפיסת העולם המעוותת של הנשיא", אומר טימותי נפתלי, היסטוריון של הנשיאות והמנהל לשעבר של ספריית ניקסון. "במשטרים סמכותיים הבעיה הזאת קיימת כל הזמן, כאשר כל פעולות הממשלה הן תוצר של רצונות המנהיג. אבל במשטר דמוקרטי – זה יוצא דופן".

מהלכיו של טראמפ מלמדים על השינוי הניכר שעבר. הוא הגיע לוושינגטון ללא ידע על הפעלת מערכת הממשל, אבל כעת הוא צבר ביטחון בנוגע לשימוש בכוח, נפטר מעוזרים הפועלים כשומרי סף ומקדם את אלו המפגינים את נאמנותם באמצעות מילוי הוראותיו. כפי שאמר בעצמו לאחר שפיטר את ג'ון בולטון מתפקיד היועץ לביטחון לאומי: "קל מאוד לעבוד אתי. אתם יודעי למה? כי אני מקבל את כל ההחלטות".

טראמפ הושבע לנשיא כאשר ברשותו פחות ידע ממשלי מכל נשיא שקדם לו. יועציו ניסו להסביר לו את הפרדת הרשויות ואת האיזון ביניהן שקבעה החוקה. הדעה הרווחת בסביבתו הייתה, כי כדי להגן על מוסדות השלטון ולמתן כמה מהתנודות החדות של טראמפ, יש להתנגד לאימפולסיביות שלו. אבל כיום טראמפ מקבל בעצמו יותר ויותר החלטות, והוא נפטר בצורה שיטתית כמעט מכל צוותו המקורי: שר החוץ, שר ההגנה, שני ראשי סגל, שלושה יועצים לביטחון לאומי, היועץ המשפטי, היועץ הכלכלי הבכיר – וזו רשימה חלקית בלבד.

עובד בכיר לשעבר בבית הלבן אמר לפוסט: "אני לא חושב שנשארו רבים, אם בכלל, הסבורים שתפקידם הוא להדריך, למתן, להאיר ולשכנע – או אפילו לייעץ. זהו האתוס החדש: זוהי נשיאות של אדם אחד. זהו טראמפ חסר הרסן, הבלתי מוגבל. הוא הולך יותר ויותר רחוק, ואני לא יודע אם יש מישהו שאומר לו 'לא'".

כמה מידידיו ומיועציו הקרובים של טראמפ דוחים בתוקף את הטענה לפיה הוא חסר מעצורים ושם את טובתו האישית לפני זו של המדינה. הם מתארים אותו כפוליטיקאי שהחקירות נגדו מאוד מעניינות אותו ושהוא נחוש בדעתו לגלות מה עמד מאחוריהן. הם מתארים את מהלכיו כ"טראמפ מתנהג כמו טראמפ" וכחלק מהטיה מכוונת של השיח הלאומי. "למעשה הוא מאוד רגוע. הוא לא מתפרץ בזעם. הוא לא יכול לשאת חלק ממה שכותבים או אומרים עליו, אבל זה לא מה שמכתיב את נשיאותו", אומר עובד בבית הלבן.

לכמה חוקרים מבחוץ יש הסברים אחרים. פרופ' טימותי סניידר מאוניברסיטת ייל טוען, כי מדובר בכיוון-מחדש של הדמוקרטיה האמריקנית. "במקום המערכת המשעממת שאנחנו לוקחים כמובנת מאליה, בה החוקים מבוססים על עובדות, יש לך אדם שיוצר מציאות משלו. מנהיג כזה מצרף אנשים למציאות שלו, בכך שהוא גורם להם להגן עליה או להוכיח את קיומה. זה מה שקורה כאן".

בוושינגטון של טראמפ הגיעו פקידי ממשל רבים למסקנה, שאם לא יצטרפו בהתלהבות למקהלתו של טראמפ, הם עלולים להיות מטרה ללעג מצידו או להידחק לשוליים. המשמעות היום-יומית מבחינת רבים מיועציו של טראמפ היא פשוטה: למצוא דרך כיצד להסתדר עם השליפות של הנשיא, ולא לשגות באשליה לפיה ניתן למתן את אישיותו חסרת המנוח, את השעות בהן הוא צופה בטלוויזיה בכבלים ואת להיטותו לקרבות פוליטיים. הסכמה שבשתיקה עם טראמפ חיונית להישרדות; הוא יוצר קשר קרוב עם עוזרים הלוקחים ברצינות את טענותיו על ה"deep state" ועל חדשות הכזב, ה"פייק ניוז".

לדברי הפוסט, האישים המרכזיים בחוג הפנימי של טראמפ לוקחים ברצינות את רצונותיו, ולעיתים מפעילים משאבים פדרליים כדי להיענות להם. כך למשל פועל שר האוצר, סטיב מנוחין, כדי למנוע מהדמוקרטים גישה לדוחות המס של טראמפ. והנאמנות מתחילה הכי גבוה: סגן הנשיא, מייק פנס, יצא לאירופה בתחילת ספטמבר, נפגש עם זלנסקי והמריץ אותו להיאבק בשחיתות; לאחר מכן העבירה ארה"ב לאוקראינה את הסיוע הצבאי שהבטיחה והקפיאה סביב השיחה בין הנשיאים בחודש יולי.