כאשר צצה הקורונה בעיר ווהאן, לא נהנו שלטונות סין מהתרעה מוקדמת. ארה"ב, לעומת זאת, ידעה שבועות מראש שהנגיף בדרך אליה ויכלה ליהנות משירותיהם של רופאים ומומחים למחלות מדבקות מהטובים בעולם – אך למרות זאת ברור, שהיא לא הייתה מוכנה. הביזור השלטוני, מערכת הבריאות היקרה ורשת הביטחון הדקה עלולים להוביל לתוצאה איומה: תרחיש אפשרי של למעלה מ-66 מיליון חולים ו-327,000 מתים, מתריע אקונומיסט.

ארה"ב הגיעה למצב זה בשל כישלון טכני וכישלון בהעברת המסר. מדינה בגודל שכזה לא יכלה להימנע לחלוטין מהקורונה, אבל עם מספיק מידע – ניתן היה להאט את ההתפשטות הראשונית, להקל את העומס בבתי החולים ולהציל חיים, וגם להרוויח זמן כדי להתארגן לתגובה. אולם הבדיקות פעלו בצורה גרועה בשל כשלים בייצור ערכות הבדיקה בידי המרכז לבקרת מחלות ובשל סחבת ביורוקרטית בינו לבין מינהל התרופות והמזון. המרכז גם ספג קיצוצים ניכרים, אשר הפחיתו את תקציבו מ-12.7 מיליארד דולר ב-2010 ל-8 מיליארד דולר בלבד כיום.

מהרגע הראשון המעיט הנשיא דונלד טראמפ בחומרת המצב וסירב לנקוט צעדים שיפגעו בשגרת החיים ובכלכלה. התעקשותו לפיה יריביו הפוליטיים מנפחים את המצב כדי לפגוע בסיכוייו בבחירות, הסיטה את תשומת הלב מהמסר החשוב באמת: להתכונן. הודעתו על איסור טיסות לאירופה באה מאוחר מדי; הנגיף כבר נמצא בשלב בו התפשטותו מכפילה את עצמה מדי שישה ימים. את הטעויות הללו כבר לא ניתן לתקן; הבעיה היא שהן נמשכות, טוען אקונומיסט.

גם לאחר שאותרה התקלה בייצור ערכות הבדיקה, הגידול במספר הבדיקות היה איטי. מושל מדינת ניו-יורק, אנדרו קומו, וראש עיריית ניו-יורק, ביל דה-בלסיו, הפצירו במינהל התרופות להאיץ את אישור הבדיקות האוטומטיות כדי להגביר את קצב הבדיקות מ-100 ביום לכמה אלפים. כעת צצה בעיה נוספת: מחסור במתקנים לפענוח הבדיקות. הבית הלבן הבטיח שב-6 במארס ניתן יהיה לבדוק מיליון ערכות; ב-11 בחודש עמד מספר הבדיקות הכולל על 7,000.

הבעיות יימשכו ואף יחמירו לאחר איתור החולים, משום שכמו ברוב המדינות – גם בארה"ב לא ערוכים בתי החולים לכמויות ענק של מאושפזים. מחקר עדכני מצא, כי 5% מחולי הקורונה זקוקים לטיפול נמרץ, כאשר רבים מהם זקוקים ליותר מאשר מכונות חמצן ודם. בארה"ב יש רק 95,000 מיטות במחלקות לטיפול נמרץ ורק ב-290 מתוך 6,000 בתי החולים במדינה יש מחלקות מתקדמות; חלק ניכר מן הציוד כבר משמש לטיפול בחולים אחרים. בנוסף לכך, קיים מחסור ברופאים ובאחיות מומחים. התמותה בבתי חולים עמוסים תהיה לבטח גבוהה יותר.

כדי להפחית את הסכנה שכל זה יתרחש, חובה לצמצם את ממדי ההדבקה על-ידי ריחוק פיזי, ביטול אירועים המוניים ועידוד עבודה מרחוק. אבל בארה"ב הסמכויות לעשות זאת מצויות בעיקר בידי המדינות והערים, ולא בידי הממשל הפדרלי. זה גם אומר, שהתגובה למגיפה תהיה שונה בין מדינה למדינה ואפילו בין ערים באותה מדינה.

שמירה על בריאות הציבור גם מחייבת שהאמריקנים יפנו לטיפול רפואי מבלי לחשוש מפני תשלומים שימוטטו אותם כלכלית. ארה"ב היא אחת המדינות הבודדות בעולם המפותח בהן אין חופשת מחלה בתשלום; רק 20% מהעובדים בעשירונים התחתונים יכולים ליהנות מזכות זו. הטיפול הרפואי בארה"ב יקר מאוד. מי שאין לו ביטוח בריאות, שהביטוח שלו אינו מספיק או שנאלץ להשתמש במרפאות ורופאים שאינם מכוסים בביטוח שלו – כל אלו עלולים להימנע מלפנות לקבלת טיפול או אפילו לביצוע בדיקות, והתוצאה ברורה.

הקונגרס הקציב בתחילת החודש 8.3 מיליארד דולר במימון חרום. כמעט כל הכסף מופנה לחזית המאבק בקורונה - ערכות בדיקה, מעבדות וכוח אדם. קרוב לוודאי שיהיה צורך בתקציבים נוספים וגדולים יותר, במיוחד כדי לסייע לכלכלה ולענפים והעסקים אשר נפגעים בצורה קשה מן המגיפה. אם הממשל והדמוקרטים בקונגרס לא יצליחו להגיע להסכמה – לכל צד יש תוכניות משלו – העסק צפוי להיגרר לזמן מיותר ויקר.

אקונומיסט מסכם: עד כה התמודד טראמפ עם מספר קטן של משברים, שאת רובם יצר בעצמו וניתן היה לשלוט בהם. לעומת זאת, הנגיף יתפשט ולא משנה כמה טראמפ ירצה שהוא יעלם. הפחתה בחומרת הסכנות אינה הדרך לנצח. כדי להיאבק במגיפה, ארה"ב זקוקה למידע ברור ואמין ולמדיניות המבוססת על מיטב המדע. השאלה היא האם הנשיא מסוגל לעשות זאת.