חורשה בשלכת ושוק רחוב מקסים בעיר אפינג, 30 ק"מ מצפון-מזרח ללונדון, מוליכים למחזה יוצא דופן: מאות מוניות לונדוניות שחורות חונות פגוש אל פגוש בשדה רחב ידיים. נהגי המוניות החזירו אותן לחברת ההשכרה בשל הקריסה בעסקיהם לאחר שבריטניה נכנסה לסגר בחודש מארס. מחסניה של החברה התפקעו והיא שכרה שדה מחקלאי מקומי לאחסנת 200 מכוניות. "זהו מגרש החלומות השבורים", אמר לניו-יורק טיימס סטיב מק'נמארה, מזכיר איגוד נהגי המוניות בלונדון ובו 21,500 חברים. "זה נורא וזה מחמיר עוד יותר".

נכון לעכשיו, בקושי חמישית מהמוניות בלונדון פועלות והכנסותיהם של נהגיהן הן רבע מאשר לפני המגיפה. העירייה מעריכה ש-3,500 מוניות נטשו את הכבישים מאז חודש יוני והן נערמות בחניונים, מחסנים ושדות מסביב לבירה. מק'נמארה מזהיר, כי אם הממשלה לא תסייע – לונדון עלולה לאבד את אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר שלה: המוניות השחורות, שלטענתו כבר ממילא נותרה לבדה אחרי שהאוטובוסים הפסיקו להיות אדומים, תאי הטלפון נעלמו והשוטרים עברו לניידות.

מי שצפה במלחמה בין המוניות לבין אובר, לא תמיד ראה את נהגי המוניות כצד הסימפטי. הם יקרים יותר; הם גברים לבנים ולכן נותנים ייצוג מלאכותי של בריטניה המתעלם מן הגיוון האתני של הממלכה. אבל מק'נמארה טוען שנהגי המוניות הכניסו תוכנה לתשלום בסלולר ויישומונים דמויי אובר להזמנות, ואלמלא הקורונה – 85%-90% מהם היו אלקטרוניים עד סוף 2024.

אין ספק שהסגר היה הרסני לענף, מציין הטיימס. ריאן ספדינג, נהג מונית מזה תשע שנים, נסע ברחובות לונדון במשך שעות בימי הסגר ולא ראה איש. הוא משלם 280 ליש"ט לשבוע כדמי שכירות למונית, ולא הייתה לו ברירה אלא להחזיר אותה לחברת ההשכרה. כעצמאי הוא היה זכאי לסיוע ממשלתי בשיעור שני שלישים מהכנסתו הממוצעת. אשתו, העוסקת בהולכת כלבים, נפגעה גם היא משום שכאשר רבים עובדים מן הבית – הם מוציאים בעצמם את כלביהם. השניים אומנם קיבלו גם השעיה של תשלומי המשכנתא, אך נאלצו להשתמש בחסכונותיהם ולהגדיל את תקרת האשראי כדי לעמוד בהוצאות. ספדינג התכונן 3.5 שנים למבחן הידע המפורסם שעוברים נהגי לונדון, ולא רואה את עצמו עושה משהו אחר. כעת הוא מתכונן לראות האם אחרי הסגר השני, יש סיכוי למצוא לקוחות.

חלק מן הנהגים, כמו דייל פורווד, מחפשים הכנסה חילופית בדמות סיורים בין אורות חג המולד ברחוב ריג'נט. אומנם אין הרבה תיירים, אך תושבי לונדון – אחרי שבועות של סגר – להוטים לצאת ויש ביקוש לסיורים אלו. פורווד גם נוהגת בטנדר משלוחים של רשת מרכולים. התושבים המקומיים, היא אומרת, ימשיכו להיות קו החיים של המוניות, כל עוד התיירים לא יחזרו עד שיהיה חיסון.

המצב נסבל יותר מבחינת נהגים שהם גם בעלי המוניות, כמו ג'ים וורד. הוא אומר כי יש לו בממוצע ארבע נסיעות ליום עם הכנסה של 80-60 ליש"ט, לעומת 150 ליש"ט לפני המגיפה. אבל הוא קנה את המונית שלו – מהדגם השחור האייקוני – לפני מספר שנים ולכן ההוצאות שלו הן מועטות. מאז ינואר 2018 ניתנים רשיונות רק למוניות חשמליות, שמחירן 65,000 ליש"ט – עלות המכבידה מאוד על ההוצאות החודשיות הקבועות. וורד בן ה-67, עם 46 שנות ניסיון, רכש מונית מן הדגם הישן ולכן אינו צריך לשאת בהוצאה הזו, שלדבריו נהגים צעירים ממנו אינם יכולים לעמוד בה.

בעוד הם ניצבים בפתחיהם של תחנות רכבת ריקות ובתי מלון שוממים, הנהגים מחליפים ביניהם סיפורי אימה. אחד מהם המתין בנמל התעופה הית'רו במשך 22.5 שעות עד שקיבל נסיעה. הם דנים כמובן בשאלה מה יהיה. הווארד טיילור, בן 60 ו-33 שנים בעסק, שקל לפני המגיפה למכור את מוניתו בת השלוש. כעת, הוא מעריך, יאבד שליש מערכה אם ימכור אותה. "אתה צריך להיות טיפש כדי לקנות אותה, משום שכרגע – נהיגת מוניות היא מקצוע שאינו קיים".