"הדמוקרטיה צריכה קרקע יציבה מתחת לרגליה – וקרקע זו היא האמת", ציטט ראש צוות התביעה, ג'יימי רסקין, את אביו מרקוס רסקין בפתיחת משפטו של דונלד טראמפ בסנאט. המשפט הוא רגע של אמת לארה"ב, המשיך רסקין. המשפט אכן עשה שירות מצוין לאמת – בצד אחד. רסקין וחבריו הציגו טיעון רב עוצמה, ואפילו מנהיג המיעוט, מיץ' מקונל, אמר לאחר האי-הרשעה: טראמפ נושא באחריות המעשית והמוסרית להסתערות על הקפיטול.

אבל האמת לא הספיקה – כותבת מרגרט סליבאן, פרשנית התקשורת של וושינגטון פוסט. וזה לא מפתיע. השקר היה אחד מאבני היסוד של ממשל טראמפ, לצד קורטוב של אכזריות ואין-ספור ניגודי עניינים. זה התחיל ביום הראשון שלו, עם "עובדות חלופיות" בנוגע להיקף הקהל בהשבעה, והפך עד מהרה לשגרה. השקרים פוזרו ביד רחבה בידי הנשיא, דובריו וממשלו – ואז קיבלו תהודה מצד עוזריו הרבים בתקשורת ובראשם פוקס ניוז.

היו רבבות שקרים – כה רבים עד שבאוקטובר שעבר, זמן קצר לפני הבחירות, צוות בדיקת העובדות של הפוסט הרים ידיים. "בעוד הנשיא טראמפ נכנס לישורת האחרונה של עונת הבחירות, החלנו לתעד למעלה מ-50 טענות כוזבות או מטעות מדי יום. זה מחמיר – עד כדי כך שהצוות שלנו אינו יכול לעמוד בקצב", כתבו. כל זה הוביל במישרין לשקר הגדול שסלל את הדרך ל-6 בינואר: הבחירות היו מוטות והניצחון נגזל, ומישהו צריך לעשות משהו בנדון.

האווירה הפוליטית הזאת היא שמנעה מ-43 סנאטורים רפובליקנים את היכולת להרשיע את טראמפ. אם היו מרשיעים אותו, בוחריהם היו יוצאים נגדם. אולי באכזריות, אולי באלימות – וללא ספק בעידודו של טראמפ. הסנאטור הדמוקרטי ג'ף מרקלי צפה מראש את הבלתי נמנע באומרו, כי טראמפ יזוכה על בסיס טכני – הטענה (חסרת הבסיס) לפיה לא ניתן להעמידו לדין לאחר שסיים את כהונתו. "מדוע כה רבים מעמיתי נזקקו למוצא הקל הזה? כי הבסיס שלהם מאזין למה שטראמפ מכנה 'התקשורת של טראמפ'" – בועה של תוכניות רדיו, טלוויזיה בכבלים ורשתות חברתיות. הם כה מנותקים מהמציאות, עד שכאשר זו מכה בפניהם – הם מכחישים אותה בזעם ומנסים להימלט ממנה או עוברים להתקפה.

זה קרה במשפט עצמו, טוענת סליבאן, כאשר סניגוריו של טראמפ העלו שוב ושוב טענות כוזבות, ובהן כאילו ג'ו ביידן מעולם לא גינה את האלימות שנלוותה להפגנות של Black Lives Matter (שרובן התנהלו בצורה מסודרת). או הטענה כאילו מאחורי ההתפרעות עמדו "קבוצות שוליות מהשמאל ומהימין" – למרות שברור לחלוטין שהיו אלו אך ורק תומכי טראמפ ואנשי ימין קיצוני.

מה המשמעות של כל זה? סליבאן אומרת שהיא מלאת תקווה די הצורך להאמין שתהיה משמעות לכמות העצומה של העובדות והאמת שהוצגו במהלך המשפט. קשה להבין איך מישהו יכול היה לצפות בסרטון הפתיחה של התובעים בלי לקלוט מה באמת קרה. היא מאמינה שאולי נאומו של מקונל לאחר ההצבעה – אנוכי וצבוע ככל שהיה – ישכנע כמה אמריקנים. והיא אידיאליסטית מספיק כדי לחשוב שהאומץ של שבעה סנאטורים רפובליקנים, שהתגברו על המפלגתיות והצביעו כפי שמצפונם הורה להם, יחולל שינוי. למרות שהאמת לא ניצחה, אולי חלק ממנה יצא לאור. אולי חלק שיספיק כדי לתת לדמוקרטיה האמריקנית קרקע כלשהי להתייצב עליה.