באפריל 2020 פרסם העיתונאי הוותיק לורנס רייט, איש ניו-יורקר, רומן בשם "סוף אוקטובר" – על מגיפה גלובלית וקריסה פוליטית בארה"ב. לאחר שיצר זאת מדמיונו, התיישב לורנס לכתוב את תולדות הקורונה בארה"ב, כפי שעשה ברב-המכר שלו על 9/11. ארה"ב אמורה הייתה להיות מוכנה היטב לסכנת מגיפה, אך כידוע ההפך התרחש. כיצד זה קרה?

אקונומיסט אומר כי רייט מצביע על שלוש סיבות מרכזיות. ראשית, סין מנעה גישה מוקדמת למוקד ההתפרצות בעיר ווהאן, ובכך מנעה מהמרכז לבקרת מחלות (CDC) לממש את היתרון הטכנולוגי שלו ולהבין מיד שלא מדובר בעוד התפרצות של סארס אלא בנגיף מסוכן בהרבה. המרכז לא הבין זאת עד שלהי פברואר 2020, כאשר הנגיף כבר התפשט בארה"ב. אפילו אז המרכז לא תפס את המצב במלוא חומרתו ולא הצליח לפתח בדיקות יעילות – וזו הסיבה השנייה. שבועות ארוכים אחרי שמדינות עשירות החלו בבדיקות המוניות, ה-CDC עדיין היה עסוק בבדיקה מדוע ערכות הבדיקה שלו לא עובדות. בזמן שקוריאה הדרומית בדקה 65,000 בני אדם, ארה"ב בדקה 500 בלבד.

גם כאשר ארה"ב תפסה את חומרת המצב, היא לא הצליחה להנהיג את הנחיות המסיכות והריחוק החברתי שהופעלו ביתר העולם. וכאן נכנס הגורם השלישי והמרכזי לדעת רייט: דונלד טראמפ המרושע וממשלו חסר האונים. תגובתו לקורונה – המשבר הגדול ביותר של נשיאותו – הייתה לעיתים כה חסר מצפון וביזארית, עד שהיא נראית יותר ויותר כבלתי-תאמן. רייט מספק תיאורים אנושיים של מי שנפגעו מן הקורונה, בסגנונו הייחודי, אך טראמפ הוא הדמות המרכזית בספרו, והדגשת אחריותו היא התרומה המרכזית של הספר.

מאמציו של טראמפ למחוק את מורשתו של ברק אובמה ונטייה לעבר פסיכופטים הציבו מלכתחילה את ארה"ב בנקודת נחיתות. שר הבריאות וראש ה-CDC, אלכס אזאר ורוברט רדפילד לא התאמו לתפקידיהם. ב-11 במארס הכיר טראמפ בנאום לאומה בחומרת המחלה, והיה זה רגע בו יכול היה לשנות את מסלולו – אך הוא חלף כעבור חמישה ימים, כותב רייט. במקום ליטול את הפיקוד על המשבר, טראמפ אמר למושלי המדינות שיעשו כרצונם – ושעליהם להתחרות בשוק העולמי על ציוד חיוני. הייתה זו נטישה חסרת תקדים של האחריות הפדרלית, והיא הבטיחה בזבוזים וכאוס.

לאחר שהותיר את המושלים לבדם, החל טראמפ למתוח ביקורת על פעולותיהם. היה זה כמעט מאמץ אנוכי פסיכופטי לנצל את הקורונה לצרכיו הפוליטיים. כאשר צייץ "שחררו את מישיגן!" או "שחררו את וירג'יניה!", טראמפ הוציא לרחובות המונים, עד כדי כך שהיו מי שתכננו לחטוף את מושלת מישיגן, גרטשן וייטמר, במה שנראה כעת כחזרה גנרלית לקראת אירועי 6 בינואר. התנגדותו של טראמפ לעטיית מסיכות – הוא סבר שהמסיכה גורמת לו להיראות לא-גברי – הפכה אותן לסמל של הזדהות מפלגתית. התוצאה הייתה תחלואה ותמותה מיותרות; וטראמפ אחראי במישרין לכמה מקרי מוות, טוען רייט, בשל האירועים ההמוניים שקיים.

מנהיגותו של טראמפ לא רק פגעה בחוזקותיה של ארה"ב, אלא גם העצימה את חולשותיה. הפילוג המפלגתי היה עמוק עוד לפני המגיפה – אחת ממחלות הרקע הרבות של החברה האמריקנית ובהן התרוקנות שרשרת האספקה של התעשיה, הפערים החברתיים והגזעיים, השמנת כרונית ופערי ענק באיכות שירותי הרפואה. חולשתו העיקרית של הספר היא בכך שכתיבתו הסתיימה בסוף 2020, ערב תחילתו של מבצע החיסונים המרשים; אבל גם כעת קשה להיות אופטימי לגבי המדינה שנחשפה בידי הנגיף.

באחד החלקים האופטימיים שלו, רייט משער ש"אולי הקורונה הייתה הכוח הנחוץ לארה"ב – להיות צנועה, לעשות חשבון נפש, לנסות ליצור מחדש את הדמוקרטיה שתמיד התכוונה להיות. אבל לפני שמילים אלו פורסמו, 74 מיליון אמריקנים תמכו בכהונה נוספת של טראמפ, ובין המועמדים הרפובליקנים לרשת אותו מצויים כושלי קורונה כמו מושלת דרום דקוטה, כריסטי נואם, אשר התנגדותה לסגר הובילה לאלפי מתים מיותרים. הנזק העצום של הקורונה לארה"ב, מסכם אקונומיסט, אינו רק בחיים ובמשרות, אלא גם בהטלת האחריות על מנהיגיה.