ב-1 ביולי חגגה המפלגה הקומוניסטית הסינית את יום הולדתה ה-100 ויש לה סיבות טובות להתגאות בעצמה. היא שרדה הרבה יותר מכפי שצפו מבקריה לאחר קריסת ברית המועצות ונותרה שליטה בלתי מעורערת במדינה מזה 72 שנה. אין שום משטר דיקטטורי שהצליח להיחלץ ממצב של רעב הרסני למעמד של המשק השני בגודלו בעולם. הקומוניסטים של סין הם השליטים הסמכותניים המצליחים ביותר בעולם.

אקונומיסט מציין שלוש סיבות להצלחתה של המפלגה הקומוניסטית לשמור על שלטונה. ראשית, היא חסרת רחמים ונוקטת באמצעי טרור כדי להבטיח את הציות המוחלט של הסינים. לנשיא שי ג'ינפינג ועמיתיו אין שום הרהורי חרטה. להפך: שי טוען שברית המועצות קרסה משום ששליטיה לא היו חזקים די הצורך כדי להתנגד ברגע האמת. מה שהוא מתכוון לומר זה: בניגוד אלינו, לא היה להם האומץ לטבוח מפגינים בלתי חמושים.

סיבה שנייה היא יכולתה של המפלגה לשנות את האידיאולוגיה שלה. שנים אחדות לאחר מותו של מאו, חיסל דנג שיאו-פינג את תפיסותיו הכלכליות של קודמו ועשה זאת בהצלחה מרובה. לאחר אירועי טייננמן וקריסת ברית המועצות, דנג אימץ עוד יותר את הקפיטליזם. הדבר הוביל לסגירתן של חברות ממשלתיות רבות ולהפרטת הדיור; מיליונים פוטרו, אך סין זינקה.

שי הוביל שינוי נוסף: התמקדות בשמרנות אידיאולוגית. הוא אינו מתיר ולו שמץ של התנגדות למשטר והדי המאואיזם נשמעים שוב. הפקידות, הצבא והמשטרה טוהרו מבעלי תפקידים מושחתים. עסקים גדולים מוכנסים לתלם. שי בנה את המפלגה בשטח, עם רשת של מרגלים שכונתיים והחדרת חברים נאמנים לחברות פרטיות כדי שיפקחו זה על זה. החברה הסינית לא נשלטה בצורה כה הדוקה מאז ימי מאו.

הסיבה השלישית היא שסין לא הפכה בצורה ישירה למדינת גנבים בה העושר נופל אך ורק לידיהם של בעלי הקשרים. השחיתות בצמרת נרחבת והמשפחות החזקות ביותר הן אכן סופר-עשירות. אבל חייהם של סינים רבים השתפרו גם הם והמפלגה הייתה פיקחית מספיק כדי להיענות לדרישותיהם. היא ביטלה את המיסים הכפריים ויצרה מערכת רווחה המספקת לכל אזרח פנסיות וטיפול רפואי מסובסד.

לאורך השנים מצאו משקיפים מערביים סיבות רבות לחזות את קריסתה של המפלגה, אך הללו התנפצו אל מול הפופולריות שלה. סינים רבים מייחסים לה את השיפור בחייהם. כוח העבודה הסיני אכן מזדקן ומצטמק, אבל כל ממשלה ניצבת בפני קשיים כאלה ונראה שהצמיחה המואצת תימשך בעתיד הנראה לעין. רבים גם מעריצים את היד החזקה של המפלגה, ומייחסים לה למשל את ההתאוששות המהירה מן הקורונה. הם מוקירים את שיקום גאוותה וכוחה של סין בזירה העולמית. התקשורת הממלכתית יוצרת זהות בין המפלגה לבין המדינה ותרבותה, אותן היא מציגה כניגוד לארה"ב שטופת הגזענות והאלימות; החלופה למפלגה אחת היא תוהו ובוהו, מזהירה התקשורת.

כאשר מתעוררת התנגדות, שי משתמש בטכנולוגיה כדי לחסל אותה בעודה באיבה. רחובות סין מרושתים במצלמות המצוידות בתוכנות לזיהוי פנים. הרשתות החברתיות מפוקחות ומצונזרות. פקידים יכולים לפתור בעיות במהירות או להעמיד לדין את מי שמעלים אותן. מי שמחשבותיהם אינן נכונות, עלולים לאבד את עבודתם וחרותם. המחיר של הצלחת המפלגה הוא דיכוי נורא, קובע אקונומיסט.

האיום המשמעותי על שי אינו בא מן ההמונים אלא מתוך המפלגה עצמה. למרות כל מאמציו, המפלגה סובלת מתפקוד לקוי, חוסר נאמנות ומחלוקות אידיאולוגיות. הזירה הפוליטית הסינית אחידה מכפי שהייתה מזה עשרות שנים, אך מהלכיו המתמשכים של שי מלמדים שלדעתו עדיין יש לו אויבים נסתרים. חוסר היציבות יגיע לשיאו כאשר תעלה שאלת הירושה. כאשר שי בן ה-68 ביטל את מגבלות הנשיאות ב-2018, הוא אותת שבכוונתו להישאר בשלטון ללא מגבלת זמן, אבל הדבר עלול להפוך את המעבר רק לבלתי-יציב עוד יותר. למרות שהמאבק על השליטה במפלגה לא יוביל בהכרח לשלטון נאור של שואפי חרות, במועד כלשהו תסתיים גם השושלת הסינית הזאת.