דיפלומט: ברדק בפינוי הבריטי מאפגניסטן עלה בחיי אדם

רבבות אפגנים לא יכלו לקבל את עזרתה של בריטניה בעת הנסיגה האמריקנית מארצם לאחר נפילת קאבול בידי הטליבאן, בשל בלבול ובלגן במשרד החוץ – חושף הדיפלומט לשעבר רפאל מרשל, המצוטט בעיתון גארדיאן. לטענתו, תוהו ובוהו ביורוקרטי, התערבות מיניסטריאלית, העדר תכנון ותרבות של ימי עבודה קצרים במשרד גרמו לכך ש"אנשים הופקרו למות בידי הטליבאן".

עדותו של מרשל נחשבה כה רצינית, עד שהיא הובילה לחקירה פנימית כאשר הגיש אותה בסוף אוגוסט למנכ"ל המשרד, סר פיליפ ברטון. לדברי גרדיאן, ייתכן שהחקירה הפנימית תרמה להחלטתו של ראש הממשלה, בוריס ג'ונסון, להעביר את דומיניק ראב מתפקיד שר החוץ לתפקיד שר המשפטים. מרשל, בוגר אוניברסיטת אוקספורד, הועסק שלוש שנים בשירות הדיפלומטי והתנדב לצוות המקרים המיוחדים של המשרד באוגוסט, בעקבות הנפילה הפתאומית של קאבול.

מרשל פרש מהמשרד ומסר עדות לוועדת החוץ של הפרלמנט, אשר פורסמה היום (7.12.21). לדבריו, בנקודה מסוימת בשיאו של המשבר, הוא היה האדם היחיד במשרד החוץ שעבד על תוכנית הפינוי, והיה עליו לקבל החלטות של חיים ומוות בלא שום קריטריונים מוגדרים. לטענת מרשל, ראב כלל לא הבין את המצב הנואש בנמל התעופה של קאבול ועיכב את קבלתן של החלטות פינוי קריטיות. במקום לפעול בצורה מיידית, ראב דרש לקבל מידע אמין יותר. "קשה להבין מדוע הוא לקח את ההחלטה לידיו ואז עיכב אותה", הוסיף.

ג'ונסון: עדיפות לבעלי חיים

לטענת מרשל, חלק מן האפגנים שנזקקו לאישורו של ראב כדי להתפנות בידי הבריטים, מעולם לא הגיעו לנמל התעופה. באחד המקרים הצוות התקדם כאשר החליט שלא להמשיך ולהמתין לתגובתו של ראב. מרשל גם הטיל ספק בכך שלשכת ראש הממשלה צדקה כאשר מסרה לפרלמנט, כי כל הדוא"ל של אפגנים שביקשו לעזוב את המדינה טופל עד 6 בספטמבר. עוד תיאר מרשל את המהומה ששררה במשרד ההגנה כאשר ג'ונסון הורה לתת בחילוץ לבעלי חיים שנרתמו למוסדות באפגניסטן. "היו חילופין ברורים בין העברת בעלי החיים לבין פינוי אזרחים בריטים ומפונים אפגנים, כולל אפגנים ששירתו את החיילים הבריטים", טען.

מרשל היה חלק מן הצוות שסייע לאפגנים שחייהם היו בסכנה בשל קשריהם עם בריטניה. בקשות אלו לא התאמו למדיניות הקבועה בנוגע לפליטים מאפגניסטן, אשר חלה רק על מי שהועסקו במישרין בידי ממשלת בריטניה. בין הפונים היו חיילים, פוליטיקאים, עיתונאים, עובדי מדינה, שופטים, פעילות פמיניסטיות ועובדי סיוע. לדברי מרשל, בין 75,000 ל-150,000 אפגנים (כולל בני משפחותיהם) ביקשו חילוץ על-פי תוכנית החירום. רובם המכריע חששו לחייהם בשל קשריהם עם המערב ולכן היו זכאים לפינוי, אך מרשל טוען שפחות מ-5% מהם נענו.

"בשיאו של המשבר, בשעות אחרי הצהריים של שבת, 21 באוגוסט, הייתי האדם היחיד שעקב אחרי המצב וטיפל במיילים שנכנסו לתיבת המקרים האפגנים המיוחדים. בנקודה הזאת לא נקראו מיילים שהגיעו אחרי שעות הצהריים המוקדמות של יום שישי. מספר המיילים שלא נענו הגיע ל-5,000 ומספרם עלה בהתמדה", העיד מרשל.

הממשלה: פינינו 15,000 איש

לדברי מרשל, לנוכח ריבוי הבקשות – חיוני היה להפעיל קני מידה ברורים, אך הדבר לא נעשה, אלא הופעלו קני מידה סובייקטיביים לגמרי. "הצוות פחד לקבל מאות החלטות של חיים ומוות לגבי אנשים עליהם לא ידעו דבר", הוסיף. חלק מן הכשלים נבעו מכך שפקידי משרד החוץ היו מוכנים לעבוד רק שמונה שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. בעיות אחרות היו בהעדר תיאום בין מחשבי משרד החוץ והמשרד לפיתוח בינלאומי, אשר מוזגו רק בשנה שעברה. לחיילים בקאבול לא היו מחשבים כדי לטפל בבקשות, במשרד החוץ בלונדון חסרו דוברי אפגנית ובריטניה לא תיאמה את הפינוי עם בעלות בריתה.

עוד אמר מרשל, כי תוכנית הפינוי הקבועה לא תפקדה גם היא, ובערבו של 26 באוגוסט היו בתיבת הדואר הנכנסה שלה 4,914 הודעות שלא נקראו. בין שתי תיבות הדוא"ל שרר בלבול, כך שפניות נותרו ימים ארוכים בלא שאיש שם לב אליהן. במשך חמישה לילות ברציפות לא עבד איש על הבקשות, למרות הדחיפות הרבה של המצב, הוסיף. למרות בקשות חוזרות ונשנות, לא ידעו אנשי הצוות כמה אפגנים כבר אושרו לפינוי ולכן גם לא ידעו כמה מקומות נותרו. בסופו של דבר, החיילים בנמל התעופה בחרו את המפונים על-פי הסדר בו הופיעו שמותיהם ברשימה של משרד הפנים הבריטי.

מקורב מקורב לראב אמר לגארדיאן: "פינינו למעלה מ-500 מקרים מיוחדים, כולל עיתונאים, פעילי זכויות נשים ויחידים שהיו בסכנה ניכרת. המכשול המעשי המרכזי בפני הפינוי היה הזיהוי והמעבר הבטוח לנמל התעופה, לא תהליך קבלת ההחלטות. לאורך כל הדרך, הצוות התמקד בהצלת חיים".

דובר הממשלה אמר כי 1,000 מעובדי משרד החוץ "עמלו ללא לאות על פינוי למעלה מ-15,000 איש מאפגניסטן בתוך שבועיים. הייתה המשימה הגדולה ביותר מסוגה מזה עשרות שנים והפינוי השני בגודלו של מדינה כלשהי. היקף הפינוי והנסיבות המאתגרות הובילו לכך שהיה צורך לקבוע במהירות את הקדימויות, כדי להבטיח שנעזור לכמה שיותר אנשים. למרבה הצער, לא יכולנו לפנות את כל מי שרצינו, אבל מאז סיום המבצע סייענו ליותר מ-3,000 איש לצאת מאפגניסטן".