הקורונה פוגעת גם במוסדות דת - הן רוחנית והן כלכלית

אם תשאלו כומר, רב או אימאם מהו האתגר הגדול ביותר בפניהם, התשובה המיידית תהיה: לקדם ערכים רוחניים בעולם חילוני. אבל לעולם הדתי יש כיום בעיה לא פחות גדולה: כיצד להישאר בעסק במובן החומרי-תחרותי. כמו בכל תחום, גם בדת יש לקורונה מנצחים ומפסידים: חלק מבתי התפילה פורחים ואחרים מתקשים לשרוד, מדווח אקונומיסט.

קהילות שהיטיבו לשרת את חבריהן עוד לפני המגיפה, עושות זאת גם כעת. אבל קהילות שהתקשו עוד קודם לכן, מגלות שכעת קשה עוד יותר לשמר את חבריהן. המגיפה האיצה את המעבר לתפילות מקוונות, ורבים מהחברים הנאמנים קיבלו תירוץ שלא להגיע פיזית. בתי תפילה רבים עברו לזום, ועם פתיחתם מחדש כעת – אין הם יודעים כמה מהמתפללים יחזרו. אם, כפי שסביר להניח, מספרם יהיה קטן יותר – יתגברו שתי מגמות: מכירת נדל"ן ומיזוג כנסיות.

"שוק הדת" נזיל כיום יותר מאי פעם. בצד הביקוש, הכנסיות במערב סובלות מן החילון שהחל זמן רב לפני הקורונה. כך למשל, 30% מהאמריקנים פוקדים את הכנסייה פעם בשבוע – שיעור גבוה ביחס לעולם המערבי, אבל ירידה של שליש מאז תחילת האלף. בצד ההיצע, התחרות עזה: בארה"ב לבדה יש רבבות כנסיות והן חייבות להפוך את הפולחן למושך. 75% מהאמריקנים אומרים שהמוזיקה היא גורם חשוב; 85% מצביעים על פעילות חברתית.

עלויות התשתיות והתחזוקה מכבידות

הקורונה עודדה יצירתיות בכנסיות ברחבי העולם. כנסייה בריטית אחת פיתחה שיעורים ותפילות ברשת במקביל לפיזיים; היא תמכה בבנק מזון ופתחה מרחב לילדים בעלי קשיי למידה. אבל כנסיות רבות לא הצליחו לעמוד במשימה. הכמרים לא עברו לרשת במהלך הסגר, אם בשל העדר טכנולוגיה ואם בשל הסתייגות מעצם הרעיון. אחרים היו איטיים מדי בפתיחה מחדש של דלתותיהם. ובינתיים, העברת התפילות לרשת הקלה על רבים להחליף כנסייה. סקר אמריקני משנת 2020 מצא, כי 14% מבין הנוצרים הפעילים החליפו כנסייה, 18% מבקרים ביותר מאשר כנסייה אחת, 35% נותרו נאמנים לכנסייתם המקורית ו-32% הפסיקו להשתתף בתפילות.

הכנסיות חייבות להגיע לאיזון, מציין אקונומיסט, וכיום משמעות הדבר לעיתים היא לצמצם את תיק הנדל"ן שלהן. ארגונים דתיים ניצבים בפני בעיות זהות לאלו שבפני הבעלים של קניונים ומשרדים, כאשר השוכרים עוברים לרשת. הכנסיות התעשרו בנדל"ן במשך מאות שנים. הוותיקן הוא הבעלים של אלפי בניינים, כולל בחלקים יוקרתיים של לונדון ופריז. מרכז הכנסייה הסיינטולוגית בהוליווד שווה 400 מיליון דולר. לכנסייה המורמונית יש השקעות ב-100 מיליון דולר, כולל חוות בקר, פארק שעשועים בהוואי וקניון ליד מרכזה בסולט לייט סיטי. כנסיות, בתי כנסת ומסגדים – כולם צופים בדאגה בצניחת מחירי הנדל"ן.

הנדל"ן הפך לחיוני עוד יותר כאשר הנוכחות בתפילה פחתה ואיתה ירדו ההכנסות מתרומות. בעשור האחרון נסגרו בבריטניה בנייני כנסיות בקצב של 200 בשנה; בשנים הקרובות יימכרו או ייהרסו מאות נוספים. גם בארה"ב מצויים רבבות בניינים בסכנה של סגירת שעריהם לצמיתות. בשני העשורים האחרונים נסגרו קרוב לשליש מבתי הכנסת בארה"ב. במקביל, העלויות הגואות של התשתיות והתחזוקה מכבידות עוד יותר את הנטל. הכנסייה האנגליקנית אומרת שהיא זקוקה בחמש השנים הקרובות למיליארד ליש"ט – פי שבע מתקציבה השנתי – לשיפוצים. ההוצאות על הבניינים מהוות למעלה מרבע מתקציבי הכנסיות בארה"ב, בעוד השטחים שבבעלותן גדולים ב-80% מהדרוש להן.

כנסיות מתמזגות מאבדות מתפללים

לאור כל זאת, מוסדות דת מוכרים נדל"ן בקצב מהיר מאשר אי-פעם או מוצאים לנכסים שימושים אחרים. עדי ה', הטוענים ל-9 מיליון מאמינים ברחבי העולם, מכרו את המטה שלהם בלונדון. כנסיית הילסבורג, עם 150,000 מתפללים בשבוע ב-30 מדינות, החלה לשכור תיאטראות, בתי קולנוע ואולמות אחרים לעריכת התפילות. לא תמיד רעיונות כאלו עוברים בשקט: הניסיון למכור נכסים של מקדש הינדי במדינת אנדרה פראדש בהודו ב-2020 עורר מחאה עזה והוא בוטל.

פתרון אחר, ממשיך אקונומיסט, הוא מיזוגים. מגמת מיזוגי הכנסיות החלה לפני הקורונה, אבל הקצב התגבר במהלכה. מאחוריה לא עומדות מגמות דתיות אלא ארציות: קשיים תקציביים או עזיבת כמרים. המיזוגים מתרחשים בכנסייה הקתולית ובין בתי כנסת, ובולטים במיוחד בכנסיות הפרוטסטנטיות של ארה"ב. כמו בכל מיזוג, גם בכנסיות יש סכנות; במקרה שלהן, הצד החלש יותר צפוי לאבד חלק מאנשיו. חמישית מן הכנסיות המתמזגות איבדו לפחות 40% מחבריהן בתוך שנה. במקביל, יש כיום בארה"ב 1,750 כנסיות פרוטסטנטיות גדולות עם למעלה מ-2,000 מתפללים קבועים ותקציבים של מיליונים רבים, חלק מהן – בעקבות מיזוגים; חלק מהן פועלות בכמה מקומות.

כלכלנים אינם היחידים המקדמים בברכה תחרות דתית. הפילוסוף הצרפתי וולטיר כתב בשנות ה-1730: "אם הייתה באנגליה כנסייה אחת, היא הייתה יוצרת סכנה של רודנות. שתי כנסיות היו אוחזות זו בגרונה של זו. אבל יש 30 והן חיות בשלום ובאושר". אולי וולטיר היה אופטימי יתר על המידה, מסכם אקונומיסט, אבל אין ספק שהמגיפה אילצה את מוסדות הדת למנות לא רק את נכסיהם הרוחניים אלא גם את אלה הארציים.