ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן נשאל שוב ושוב מהם הקווים האדומים שלו במשבר בין רוסיה לאוקראינה, ושאלות דומות מופנות לוושינגטון גם כלפי יריבים אחרים: סין בשאלת טייוואן, אירן בסוגיית הגרעין. יש חיסרון ברור בהצבה פומבית של קווים אדומים: היריב יכול להתעלם מהם ולהכריח את ארה"ב לבחור בין תגובה לבין הצטיירות כחלשה וחסרת אמינות. דוגמה בולטת לכך היא חוסר המעש של ברק אובמה כלפי השימוש שעשה בשאר אסד בנשק כימי, למרות שהצהיר שזהו קו אדום.
פרופ' דן אלטמן מאוניברסיטת ג'ורג'יה ופרופ' קתלין פאוארס מאוניברסיטת דארמות' בוחנים את הסוגיה ב-Foreign Affairs. לדעתם, המבוכה האפשרית אינה הבעיה הגדולה ביותר בהצבת קווים אדומים. הללו לעיתים מביסים את עצמם מסיבות אסטרטגיות ופסיכולוגיות: הם עלולים לגרום להתנגדות גוברת במקום למנוע אותה. איומים קיצוניים מדי עלולים להפחית את נכונותו של האויב לציית, בעוד מטרתו המרכזית של קו אדום היא לגרום לו להבין שמוטב לסגת. אבל לעיתים קרובות מדי, וושינגטון מציבה קווים אדומים בצורה הגורמת לאויב להשתכנע, שלא יקבל שום תמורה אם יוותר.
גם נטישה מוחלטת של קווים אדומים איננה התשובה. וושינגטון אינה יכולה פשוט לשבת ולחכות שמדינות עוינות יתנהגו בצורה הפוגעת באינטרסים שלה. מקבלי ההחלטות חייבים להבין, כי מתן ביטחון חשוב כמו האיומים, ושקווים אדומים מתוכננים בקפידה עדיפים על מילים דוגמטיות, עקשניות וריקות מתוכן.
אינטרסים מול פגיעה במוניטין
קווים אדומים – ואיומים בכלל – נכשלים יותר מאשר מצליחים. מדינות לא כובשות שטחים באיומים, וגם המדינות החזקות ביותר מתקשות לכפות את רצונן על אויבים חלשים. ארה"ב מתקשה להשתמש בצורה יעילה בקווים אדומים, כי לפעמים לאויב יש יותר מה להפסיד. אוקראינה וטייוואן חשובות לרוסיה ולסין יותר מאשר לארה"ב. חוסר הסימטריות הזו הוא אחת הסיבות לכך שמנהיגים מתקשים להציב קווים אדומים אמינים. כדי להתגבר על כך, הם לעיתים מאיימים בשפה גלויה – אבל אז, כאמור, עליהם לבחור בין מימוש האיום לבין נסיגה.
הימנעות ממימוש איום מלמדת על האינטרסים הספציפיים של מדינה, יותר מאשר פוגעת במוניטין שלה – טוענים אלטמן ופאוארס. נסיגתו של ביידן מאפגניסטן הבהירה שהוא אינו מוכן להישאר במדינה שבכל מקרה תיפול בסופו של דבר לידי הטליבאן, אבל הוא לא אמר האם יילחם להגנת עצמאותה של טייוואן. הימנעותו של אובמה מלהעניש את אסד אמרה משהו על יחסו לנשק כימי, אבל אין אמת בטענה שהיא עודדה את ולדימיר פוטין לפלוש לאוקראינה שנה לאחר מכן.
למעשה, קווים אדומים אינם מרתיעים אלא יוצרים פרובוקציה. כאשר מציבים בפניהם איום פומבי, למנהיגים יש מיד סיבות חדשות לעשות את ההפך ממה שדורשים יריביהם, ולעיתים הם מגיבים בהצבת קווים אדומים משלהם. עצמאותם של מנהיגים חשובה להם, ואחת הדרכים להפגין אותה היא לעשות מה שנאסר עליהם. אין זה מפתיע, שכאשר מנהיגים נדחקים לפינה בידי מדינות יריבות, הם מתקשים לחשב כהלכה את הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהיענות לדרישות שהוצבו להם. כעס והתנגדות הם תגובה אנושית טבעית ללחצים בלתי רצויים.
אבל גם קווים אדומים אמינים ובלתי פרובוקטיביים נכשלים לעיתים בהשגת מטרותיהם. נניח שפוטין ישכנע את המערב שהוא מתכוון לפלוש לאוקראינה, אבל לא יקבל התחייבות שלא להרחיב את נאט"ו מזרחה. הבעיה של רוסיה אינה להציב איומים אמינים אלא להעניק התחייבויות אמינות: שלא תציב איומים דומים אם צירוף אוקראינה לברית יירד מהשולחן. לקווים אדומים מוצלחים חייבות להתלוות הבטחות אמינות, לפיהן היענות להם לא תגרור מחיר מופרז.
דרישה בלתי מציאותית של אירן
אלטמן ופאוארס מציעים למקבלי ההחלטות בארה"ב להביא זאת בחשבון כאשר הם מאיימים על רוסיה בעיצומים. הטלתם לפני מתקפה תהיה טעות; ארה"ב צריכה להבהיר לפוטין בצורה הברורה ביותר שהעיצומים יהיו בעוצמה מירבית אם יפלוש, ובעוצמה מינימלית אם לא יפרוש. נכון לעכשיו, רוסיה סבורה שיוטלו עליה עיצומים בכל מקרה.
העדר מחויבויות אמינות בעייתי עוד יותר כאשר מדובר במו"מ הגרעין עם אירן. החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ולהטיל על אירן עיצומים, למרות שעמדה בתנאיו, פגע כמובן באמינותה של וושינגטון בעיני טהרן, מה שהוביל אותה להציב את הדרישה הבלתי-מעשית לפיה ביידן יחייב את יורשיו לקיים כל הסכם חדש.
למדינות אחרות שעשו הסכמי אי-התחמשות עם ארה"ב היה ניסיון גרוע עוד יותר. לאחר מלחמת המפרץ הסכים סדאם חוסיין לוותר על הנשק להשמדה המונית תמורת שלום, אבל 12 שנים מאוחר יותר ארה"ב פלשה לעירק, הפילה את משטרו והוא הוצא להורג. ב-2003 ויתר מועמד קדאפי על תוכניתו הגרעינית תמורת נורמליזציה של היחסים עם ארה"ב; שמונה שנים לאחר מכן הפילה אותו ארה"ב וגם הוא הוצא להורג.
מפתיע לגלות עד כמה קשה להעניק התחייבויות אמינות. לעיתים הדבר כרוך בהקלת הלחץ על אויב מר. הסכם עם אירן יחייב הקלה בעיצומים, אך מתנגדי גישה זו מעדיפים להשתמש בעיצומים כדי להחליש את המשטר במקום כמנוף למנוע ממנו נשק גרעיני. וושינגטון יכולה להדגים את נכונותה לאכוף קווים אדומים בכך שתטיל כעת על אירן עיצומים נוספים. אבל גישה כזו יכולה להקשות על הסרתן אם וכאשר יושג הסכם, וכך יגברו חששותיה של טהרן שהיא תספוג עיצומים בלא קשר למעשיה.
בסופו של דבר, מסכמים אלטמן ופאוארס, הצבת קווים אדומים איננה טיפשות או חוכמה. בהעדר חלופות, ארה"ב צריכה להשתמש בהם – אבל לא תחת הנחות שגויות. כדי שיצליחו, עליהם להיות מנוסחים בקפידה כדי לתת מענה לדרישותיה של ארה"ב, לספק מחויבויות נחוצות ולמנוע פרובוקציות. האיזון הנכון יהיה המפתח – מול סין, אוקראינה ואירן.
