האימפריאליזם חזר לאירופה; אסור שפוטין יצליח

שלושת העשורים שחלפו מאז נפילת מסך הברזל היו תקופה של ברכה לרוב העולם. הטכנולוגיה יצרה מידה חסרת תקדים של קשרים ושיתוף פעולה. מיליארדי בני אדם יצאו ממעגל העוני. החשוב מכל: אזרחים אמיצים הפילו רודנויות ומשטרים של מפלגה אחת. שאיפתם לחופש, כבוד ודמוקרטיה שינתה את מהלך ההיסטוריה. לאחר שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה אחת, דומה שהיה שאת מקומן תופס עולם יציב יותר. הגרמנים יכלו לברך באופן מיוחד על גורלם, עם איחודה של ארצם. לצידם הפכו חברות ברית ורשה לשעבר לחברות נאט"ו, ודומה היה שאפילו רוסיה תהפוך לבת-בריתו של המערב.

התוצאה הייתה שרוב מדינות אירופה צמצמו את צבאותיהן ומדיניות הביטחון שלהן התמקדה באיומים אחרים. מלחמות הבלקן, מתקפות 9/11 והמלחמות באפגניסטן ועירק הדגישו את חשיבותו של ניהול המשברים ברמה האיזורית והעולמית, אך הסולידריות בתוך נאט"ו נותרה איתנה.

המגזר העסקי של גרמניה הפיק לקחים משלו, ממשיך שולץ. נפילת מסך הברזל והאינטגרציה הגוברת של הכלכלה העולמית יצרו הזדמנויות חדשות ושווקים חדשים בכלכלות מתעוררות, במיוחד סין. רוסיה, בעלת מאגרים עצומים של חומרי גלם ואנרגיה, הוכיחה את עצמה כספק מהימן עוד בזמן המלחמה הקרה, והיה זה רק הגיוני להניח ששיתוף הפעולה יגבר בעידן של שלום.

אולם, ההנהגה הרוסית חוותה בצורה שונה לחלוטין את התפרקות בריה"מ וברית ורשה וגם לקחיה היו שונים לחלוטין. במקום לראות את נפילתו בדרכי שלום של המשטר הקומוניסטי כהזדמנות ליותר חופש ודמוקרטיה, ולדימיר פוטין כינה אותה "הקטסטרופה הגיאופוליטית הגדולה ביותר של המאה ה-20". התוהו ובוהו הכלכלי בחלקים של הגוש הסובייטי לשעבר בשנות ה-1990 רק הגביר את תחושת האובדן של רוסים רבים כלפי נפילת בריה"מ.

באווירה זו החלו לצוץ מחדש האמביציות הסמכותניות והאימפריאליסטיות. בשנת 2007 טען פוטין שהסדר העולמי מבוסס הכללים הוא כלי לדומיננטיות אמריקנית. שנה לאחר מכן הוא יצא למלחמה בגאורגיה. ב-2014 כבשה וסיפחה רוסיה את חצי-האי קרים ושלחה את כוחותיה למזרח אוקראינה. בשנים הבאות הפר הקרמלין הסכמים להגבלת הנשק והרחיב את יכולתו הצבאית, הרעיל ורצח מתנגדי משטר, דיכא את החברה האזרחית והתערב בצורה ברוטלית לצידו של בשאר אסד. צעד אחר צעד, רוסיה של פוטין בחרה בנתיב שהרחיק אותה מאירופה, משיתוף הפעולה ומהשלום.

בשמונה השנים שחלפו מאז סיפוח קרים, התמקדו גרמניה, אירופה ו-G7 בשמירת הריבונות והעצמאות של אוקראינה ומנעו הסלמה נוספת מצד רוסיה. הגישה שבחרו הייתה שילוב של לחץ פוליטי וכלכלי, צעדים שהגבילו את רוסיה ודו-שיח איתה. גרמניה וצרפת הובילו לחתימת הסכמי מינסק להפסקת אש באוקראינה. אבל רוסיה הרביזיוניסטית מנעה מן הדיפלומטיה את האפשרות להצליח.

התקפתה הברוטלית של רוסיה על אוקראינה חשפה מציאות חדשה: האימפריאליזם חזר לאירופה. רוסיה משתמשת בכמה מן השיטות הצבאיות המזוויעות ביותר של המאה ה-20 וגורמת באוקראינה סבל בל יתואר. רבבות אוקראינים נהרגו, מאות אלפי נפצעו, מיליונים הפכו לפליטים. רוסיה הפכה בתים, בתי ספר ובתי חולים לעיי חורבות. מריופול, אירפין, חרסון, איזיום: מקומות אלו יזכירו לנצח את פשעיה של רוסיה, שמבצעיהם חייבים לתת את הדין.

השלכותיה של המלחמה חורגות מתחום אוקראינה, מדגיש שולץ. כאשר פוטין הורה לתקוף, הוא רמס מערכת שלום אירופית ועולמית שנדרשו עשורים לבנותה. תחת פוטין מפרה רוסיה את העקרונות הבסיסיים ביותר של החוק הבינלאומי ומגילת האו"ם: ההוקעה של שימוש בכוח ככלי לפתרון סכסוכים והבטחת העצמאות, הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של כל הארצות. רוסיה מתנהגת כמעצמה אימפריאליסטית ורוצה לקבוע בכוח גבולות ולחלק שוב את העולם לגושים ולמרחבי השפעה.

אסור לעולם לתת לפוטין להצליח, מכריז שולץ. חייבים לבלום את האימפריאליזם הרוסי. התפקיד המרכזי של גרמניה כעת הוא לפעול כאחד מיסודות הביטחון של אירופה באמצעות השקעה בצבא, חיזוק התעשיה הביטחונית האירופית, הגברת הנוכחות הצבאית באגף המזרחי של נאט"ו והענקת ציוד ואימון לצבא אוקראינה.

תפקידה החדש של גרמניה מצריך תרבות אסטרטגית חדשה, ושולץ מבטיח שזה מה תעשה ממשלתו בעוד מספר חודשים. במשך שלושת העשורים האחרונים התקבלו ההחלטות הביטחוניות בברלין על-רקע של אירופה השרויה בשלום; כעת השאלה היא כיצד להתמודד עם האיומים ביבשת ובראשם רוסיה. איומים אלו כוללים התקפות על טריטוריות של בעלות ברית, לוחמת סייבר ואפילו האפשרות הרחוקה של מתקפה גרעינית אותה הציב פוטין בצורה כה גסה.