אקונומיסט: ישראלים בהכחשה, אבל הטלטלה בוא תבוא

יש עדיין נתיב צר למניעת אסון בעזה. הפסקת אש זמנית ושחרור חטופים יכולים להוביל לשינוי בממשלת ישראל; את שרידי חמאס בדרום הרצועה אפשר לרסן או להשמיד; ומבין החורבות יחלו שיחות על פתרון שתי המדינות. אבל באותה מידה המו"מ עשוי להיכשל, וישראל תישאר לכודה במצב הקשה ביותר בתולדותיה, עם כיבוש אין-סופי, פוליטיקה ימנית קיצונית ובידוד – מזהיר אקונומיסט. ישראלים רבים מצויים בהכחשה, אבל הטלטלה בוא תבוא. התוצאות יקבעו לא רק את גורל הפלשתינים, אלא גם האם ישראל תשגשג ב-75 השנים הבאות.

אם אתה ידיד של ישראל, זהו רגע מאוד לא נוח – אומר העיתון. באוקטובר היא יצאה למלחמת מגן מוצדקת נגד חמאס והשמידה כמחצית מכוחו. אבל בהיבטים חשובים, המשימה נכשלה. בעזה נוצר אסון הומניטרי בשל סירובה של ישראל לספק סיוע מספק. ממשלתו הימנית-קיצונית של בנימין נתניהו דוחה את התוכניות לניהולה של הרצועה לאחר המלחמה בידי הרשות הפלשתינית או כוח בינלאומי, והתוצאה הסבירה ביותר תהיה כיבוש צבאי – וכך ישראל תשלוט ב-5-4 מיליון פלשתינים.

ישראל נכשלה גם מבית, טוען אקונומיסט. הבעיות מחמירות תחת נתניהו, עם הקצנה בחברה והרפורמה המשפטית. המלחמה הגבירה את הסיכונים, והימין הקיצוני מסכן את האינטרסים הלאומיים של ישראל ברטוריקה המתסיסה שלו, באלימות המתנחלים ובנסיונות לפגוע בסיוע לעזה. הממסד הביטחוני של ישראל הוא כשרוני ופרגמטי, אבל השליטה איננה בידיו.

הכישלון האחרון של ישראל הוא דיפלומטיה רשלנית. כעס על המלחמה היה בלתי נמנע, אבל ישראל נכשלה בהתמודדות עימו וההאשמות נגדה פוגעות בשמה הטוב. ג'ו ביידן ניסה לרסן את ממשלת נתניהו בכך שחיבק אותה בפומבי, אך נכשל. צ'אק שומר, הידיד הגדול ביותר של ישראל בסנאט, תיאר את זוועות החמאס אך אמר שנתניהו איבד את דרכו.

זוהי תמונה ברורה שלא תמיד זוכה להבנה בירושלים, ממשיך אקונומיסט. נתניהו מדבר על פלישה לרפיח, בעוד הימין הקיצוני מפנטז על התיישבות מחדש בעזה. גם רבים במרכז המפה הפוליטית משלים את עצמם: הם מאמינים שהאיומים הייחודיים על ישראל מצדיקים את קשיחותה ושהמלחמה סייעה לחדש את ההרתעה. רבים סבורים שאין שותף לשלום: הרש"פ רקובה ו-93% מהפלשתינים מכחישים את זוועות החמאס. מסקנתם היא, שהכיבוש הוא הרע המוכר. הישראלים היו רוצים להיות אהודים בחו"ל, אך גינויים ואנטישמיות הם מחיר נמוך תמורת ביטחון. ארה"ב כעסה בעבר והיחסים לא ניזוקו; אם דונלד טראמפ יחזור, הוא עשוי לתת לישראל יד חופשית.

הסיפור המפתה הוא מתכון לאסון

הסיפור המפתה הזה הוא מתכון לאסון – מזהיר אקונומיסט. ההתמודדות עם האיומים, ובראשם אירן ושלוחיה, מחייבת שותפות צבאית עם ארה"ב, המצריכה תמיכה דו-מפלגתית, ואם אפשר – סיוע ממדינות המפרץ. המשק הישראלי תלוי בייצוא היי-טק ומומחים לשוק העולמי. כיבוש מתמשך מרעיל את הפוליטיקה בכך שהוא יוצר את הימין הקיצוני ומגביר את ההקצנה הפלשתינית. ככל שהכעס במערב גדל, ההרתעה של ישראל פוחתת והסכנה לכלכלתה גוברת. הישראלים צודקים בכך שאין שותף כיום, אבל הם יכולים לשבור את המעגל.

ארה"ב חייבת לסייע לישראל להימנע מגורל זה, ואם תיכשל – תשלם בעצמה מחיר דיפלומטי כבד. הטוב ביותר יהיה הפסקת אש זמנית הפותחת את הדרך לשיחות על שתי מדינות. אם לא, יהיה צורך לאתחל את המדיניות האמריקנית. החיבוק של ביידן נכשל, אך גם כפייה תיכשל. אם ארה"ב תנסה לאלץ את ישראל לצאת מעזה בעוד חמאס יכול להתאושש, תצמצם את הסיוע הביטחוני או תסיר את התמיכה באו"ם – בטחונה של ישראל ייפגע.

לכן, סבור אקונומיסט, על ארה"ב להשתמש בשיטות אחרות. עליה להעביר יותר סיוע הומניטרי בצורה חד-צדדית ולהימנע מלספק נשק לכניסה לרפיח אם לא יובטח שלומם של האזרחים. עליה להרחיב את העיצומים נגד מתנחלים ופנאטים בימין הקיצוני, כדי להראות לישראלים שהיא מחויבת לבטחונם אך לא לקיצוניות ולכיבוש מתמשך. ועליה להמשיך לאותת שהיא תכיר במדינה פלשתינית כחלק ממו"מ על שתי מדינות.

עם זאת, יש גבול למה שארה"ב יכולה לעשות. רוב מלחמות ישראל הובילו למהפכים פוליטיים. הסרתו של נתניהו לא תהיה קלה, אך כאשר המהפך יגיע – הוא יהיה עצום. המלחמה ניפצה אשליות רבות: שניתן להתעלם מהפלשתינים; שהרש"פ מוכנה לרפורמה כלשהי; שהאנטישמיות נדירה; שישראל יכולה לשלם מס שפתיים לשתי המדינות ובמקביל להרחיב את ההתנחלויות; ושאפשר לרסן את הימין הקיצוני. החדשות הטובות הן שיש בסיס לתקווה: סקרים מעניקים למפלגות המרכז 60%-50%, מוסדות כמו בית המשפט העליון חזקים ויש מנהיגים טובים יותר. המאבק על עתידה של ישראל ניצב בפתח. הקרב בעזה הוא רק ההתחלה.