"איש אינו רוצה שופט שיפסוק לפי דעת הקהל"

ירידה באמון בבית המשפט העליון האמריקני עלולה לפגוע בנכונות לציית לפסקי הדין שלו - מזהיר (26.3.24) השופט בדימוס סטיבן ברייר, אשר כיהן בו בשנים 2022-1994. ברייר, שהיה אחד השופטים הליברליים המצויים כיום במיעוט של שלושה מול שישה שמרנים, דיבר בראיון למנויי וושינגטון פוסט.

לדברי ברייר, פסקי הדין של בית המשפט העליון שספגו ביקורת רבה (ובראשם הלכת דובס - ביטול ההגנה החוקתית על הפלות) לא נבעו מהטיה פוליטית של השופטים או משיקולי פופולריות, אלא משום שהשופטים סברו שזוהי הפרשנות המשפטית הנכונה. הוא הביע דאגה מן הצניחה באמון הציבור בבית המשפט (41% בספטמבר 2023 לעומת 58% ביולי 2022), שכן "אם אין אמון - לא יקיימו פסקי דין או שיקיימו פחות". אבל, הדגיש, איש אינו רוצה שופט שיפסוק על-פי דעת הקהל.

עוד אמר ברייר, כי הוא מודאג מהאפשרות שבית המשפט העליון יתנתק מן הציבור והביא כדוגמה את סוגיית הזכות לשאת נשק. בית המשפט, ודאי ברוב השמרני הנוכחי, אינו מוכן להטיל מגבלות של ממש על זכות זו, למרות המספר העצום של בני אדם שנרצחים בנשק חם ולמרות שכל הסקרים מצביעים על תמיכה נרחבת במגבלות. "האורגניליסטים רוצים שאסתכל על מה שהיה במאה ה-18. הסתכלתי, ולא היו שם כלי נשק כמו היום. יש בארה"ב 400 מיליון כלי נשק, אנחנו המקום הראשון בעולם, וזה יוצר בעיה מעשית אם המטרה [של החוקה] היא לאפשר ל-320 מיליון אמריקנים לחיות בשלום. דברים משתנים עם הזמן".

60 עמודי פרשנות למילה "and"

במרכז הראיון עמדה תפיסת עולמו של ברייר (כמו של השופטים הליברליים בכלל), ולפיה אין לפרש את החוקה בצורה מילולית ("אוריגינליזם" ו"טקסטואליזם"), אלא בהתאם לתכליתה. "יש שיטה שאומרת: פשוט תקראו ותגידו מה המילים הללו אמרו לאדם הסביר ב-1789. מבטיחים לכם שזה יתן פתרון פשוט ואחיד, וימנע השפעה של עמדות השופטים על הפסיקה. אבל את ההבטחות הללו אי-אפשר לקיים, ולכן יש ללכת בדרכם של ענקי בית המשפט שהסתכלו לא רק על הנוסח, אלא גם על התכלית והערכים".

במקרה אחד, סיפר ברייר, ניתן פסק דין בן 60 עמודים - 30 עמודים לכל דעה - בנוגע לפרשנות המילה "and". הוא הוסיף: "זה לא יביא אותנו לשום מקום, ויש הרבה מקרים כאלה בבית המשפט העליון. המילים לא מובילות אותך לתוצאה. אני מסכים ש'גזר' זה לא 'דג'; זה בטוח. אבל זה לא מספיק. בני אדם כתבו את המילים האלה; על מה הם חשבו? מה הייתה מטרתם? מה הם ניסו להשיג? מה הם ניסו למנוע? מה יהיו ההשלכות של הפסיקה?"

ברייר סיפק דוגמה נוספת לקשיי הפרשנות של החוקה: "תלמידה בתיכון כעסה מאוד על מאמן קבוצת המעודדות, הלכה לבית הקפה הסמוך, הוציאה את האייפד שלה, כתבה ל-120 החברים שלה והשתמשה ב-f word כלפי המאמן. הייתי צריך לכתוב פסק דין שהיא הייתה רשאית לומר את זה, אבל צריך להיזהר, כי לבית הספר יש סמכות נרחבת לפקח על מה שהתלמידים אומרים ויש בו משמעת.

"טקסטואליזם לא עובד, נקודה. הקונגרס העניק לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי חסינות כמו שיש לבריטניה וצרפת. זה היה בערך ב-1945, אבל מאז החסינות של מדינות זרות הצטמצמה. כיצד אתה מפרש את המילה 'כמו'? לפי החסינות שהייתה כאשר היא הוענקה, או כפי שהיא כעת, כאשר רוצים לממש אותה? המילים לא נותנות תשובה".

רות מרכוס, בעלת טור בכירה בפוסט, שאלה את ברייר על היחסים האישיים בבית המשפט. הוא השיב: "ודאי שהשופטים ידידים. הם זקוקים זה לזה". הוא ציטט את עצתו של השופט בדימוס אנתוני קנדי: "אם יש לך דעה ואתה רוצה לשכנע אחרים - אל תתרברב, אלא תקשיב להם ותתבסס על דבריהם, ולפעמים תוכל להתקדם משם ואז תחמיא להם". ברייר הוסיף: "זה מה שראיתי ב-28 השנים שהייתי שם. מעולם לא שמעתי הרמת קול או עלבון בחדר הישיבות. תזכור שאתה לא נגד האיש, אלא אולי נגד חלק מדעותיו. זהו המתכון לנסות להביא לכך שהמדינה תעבוד טוב יותר בשביל 320 מיליון איש".

מרכוס שאלה מי, לדעת ברייר, הדליף - בצורה חסרת תקדים - את עיקרי פסק הדין בהלכת דובס. היא ציינה, כי השופט השמרני סמואל אליטו - שכתב את דעת הרוב - רמז שהיה זה אחד משלושת השופטים הליברליים. ברייר הגיב: "אופתע אם זה היה שופט, כי זה תפקיד שדורש יושרה. אני לא יכול לדמיין אדם חסר יושרה הופך לשופט. אני מצטער שזה דלף".