ביהמ"ש העליון בארה"ב הרחיב את כוחו של הנשיא

המורשת של תקופת רייגן חלחלה עמוק לחשיבה הרפובליקנית ומורגשת עד היום. שלושה מהשופטים השמרנים בבית המשפט העליון, הרוב שנתן אתמול את פסק הדין, היו עורכי דין בממשל זה: הנשיא ג'ון רוברטס (שכתב את דעת הרוב), קלרנס תומס וסמואל אליטו. שניים נוספים, ניל גורסץ' וברט קוואנו, עבדו בממשלו של ג'ורג' בוש הבן, אשר קידם השקפה רחבה על סמכותו של הנשיא, במיוחד אחרי 9/11.

רק השופטת השמרנית הטרייה ביותר, איימי קוני-בארט, מעולם לא עבדה בשירות הממשל. היא אומנם הצטרפה לדעת הרוב, אך חוות דעת הייתה מתונה יותר. היא תמכה בדעת המיעוט, לפיה יש להתיר לתביעה להציג ראיות על פעולותיו הרשמיות של הנשיא – עליהן יש לו חסינות מוחלטת – כדי להראות את ההקשר של פעולות עליהן הוא עומד לדין.

לפי רוברטס, מסביר הטיימס, מבנה האחריות המוטלת על הנשיא כולל שלושה סוגים. הראשון הוא פעולות רשמיות – דהיינו מעשיו של הנשיא בעת כהונתו – המצויות לחלוטין מחוץ לחובותיו הנשיאותיות. על כך ניתן להעמידו לדין לאחר כהונתו. בקצה השני מצויות פעולות המצויות בליבת סמכויותיו וחובותיו החוקתיות; בכך לא ניתן להתערב.

התוצאה היא, שהנשיא יוכל לעשות ככל אוות נפשו במסגרת זו; לכל הפחות, ברור שהחסינות המוחלטת חלה על סמכויות המוענקות לו במפורש בחוקה, כגון מתן חנינות והטלת וטו על חקיקה. אבל לדעת הרוב, היא חלה גם על פעולותיו של טראמפ מול משרד המשפטים בניסיון לשנות בטענות כזב את תוצאות בחירות 2016.

רוברטס קבע, כי לנשיא יש "סמכות בלעדית בנוגע לפעולות החקירה וההעמדה לדין של משרד המשפטים", ולכן הוא רשאי לדון בנושא עם שר המשפטים ופקידי המשרד. זהו שינוי משמעותי מן הנורמה שהייתה מקובלת מאז ווטרגייט, ולפיה למשרד יש עצמאות מהבית הלבן בתחום החקירות. טראמפ כבר הצהיר, שאם ייבחר – יורה למשרד לפתוח בחקירות נגד יריביו.

הסוג השלישי והעמום יותר הוא מעשיו של הנשיא שאינם בליבת סמכויותיו החוקתיות, בתחומים בהם גם לקונגרס יש סמכות – ועליהם ניתן להעמידו לדין. עקרונית יש לנשיא חסינות גם על פעולות כאלו, אומרת דעת הרוב, אך ניתן להסיר אותה אם התביעה תוכיח שהטלת אחריות פלילית לא תסכן את הסמכות והתפקוד של הרשות המבצעת.

סוטומאיור טוענת שמדובר באבחנה מלאכותית, שכן התביעה לא תצליח להוכיח שאין סכנה. דעת הרוב יצרה סביב הנשיא "אזור חופשי מהחוק", מה שמעניק "אקדח טעון" לנשיא עתידי. יש שורה של תרחישי אימה, הוסיפה: "הוראות לקומנדו הימי לרצוח יריב פוליטי? חסין. ארגון הפיכה צבאית כדי להישאר בשלטון? חסין. קבלת שוחד תמורת חנינה? חסין. חסין. חסין. חסין".


סוטומאיור הוסיפה, כי הרוב מקובע בצורך של הנשיא להיות נועז ופעיל, עד שהוא מתעלם מהצורך באחריות ומגבלות. אף נשיא אמריקני לא חשב שמגיעה לו חסינות אם ינצל את תפקידו כדי לבצע פשעים. אבל מעתה, אם הנשיא ישתמש במשרתו למטרות מושחתות – לא יחול עליו החוק החל על כל יתר האמריקנים.

רוברטס הגיב באומרו, כי מדובר בחששות מצוצים מן האצבע. דעת המיעוט, הוסיף, התעלמה "מהאפשרות הסבירה יותר של רשות מבצעת האוכלת את עצמה, בה כל נשיא חופשי להעמיד לדין את קודמו, ואינו יכול לבצע את חובותיו מחשש שהוא יהיה הבא בתור".