"לאחר 970 ימי מלחמה, [ולדימיר] פוטין לא השיג אף אחד מיעדיו" – אמר בשבוע שעבר שר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, בביקור בקייב. בפומבי, הוא נשמע בטוח: מוסקבה לא תנצח באוקראינה, הכריז. אבל בשיחות פרטיות – חושף אקונומיסט – פקידים בפנטגון וקצינים באוקראינה מודאגים יותר ויותר מכיוון המלחמה ומיכולתה של אוקראינה לבלום התקדמות רוסית בששת החודשים הבאים.
הכוחות האוקראיניים מחזיקים מעמד בעיר פוקרובסק במזרח חבל דונבס, אך ביתר החזית – הרוסים חותכים בקווים האוקראיניים. גם באזור קורסק שבתוך רוסיה, איבדו האוקראינים מחצית מן השטח שכבשו לפני מספר חודשים. הבעיה העיקרית איננה השטח – הוא מוגבל ועלה לרוסים ב-600,000 הרוגים ופצועים מאז פברואר 2022, כולל 57,000 השנה – אלא הכרסום המתמשך בגודלו ובאיכותו של הצבא האוקראיני.
היחידות האוקראיניות סובלות מתת-איוש ומפריסת-יתר. למרות חוק גיוס שנכנס לתוקפו בחודש מאי, כמעט כל החטיבות אינן מצליחות למלא את שורותיהן. הצעירים רחוקים מלנהור לחזית, מסע שבמקרה הטוב הוא מסוכן ובמקרה הגרוע – חד-כיווני. מדינות המערב לוחצות על אוקראינה להוריד את גיל הגיוס ל-25, אך לחצים פוליטיים פנימיים וחשש מהחמרת המשבר הדמוגרפי מונעים זאת.
אקונומיסט מצטט את החוקר הבריטי ג'ק ווטלינג, המצביע על מספר סיבות להחמרה במצבה של אוקראינה. האחת היא מחסור בזיהוי אווירי, המאפשר לרוסיה להפעיל כטב"מים בחופשיות במשימות מודיעין. מצב זה מגביר את יעילות מתקפות הטילים והכטב"מים בחזית, וכך יכולים הרוסים להתקדם באיטיות אך בהתמדה. מחסור בפגזים – לרוסיה יש כעת כפליים מהם – כמו גם בטנקים ונגמ"שים מחמיר את הבעיה. ככל שיש פחות כוח אש, כך גוברת ההסתמכות על חיל הרגלים ואיתה גם האבידות.
לרוסיה יש בעיות משלה. בשנה הבאה היא תפנה שליש מהתקציב לביטחון ותפגע קשות במשק. האינפלציה כנראה כפולה מהנתון הרשמי, העומד על 8% בשנה, וב-2025 יחלו האזרחים הרוסים לחוש לראשונה את מחיר המלחמה. יש גם סימנים ראשונים לעייפות מן המלחמה, במיוחד בקרב מי שקשורים אליה במישרין כמו משפחותיהם של הלוחמים.
בחזית ממשיכה רוסיה להסתמך על שיטות גולמיות המובילות לאבידות כבדות. ההחלטה ליטול בהשאלה אלפי חיילים צפון-קוריאנים, המצויים כנראה בדרכם לחזית קורסק, מראה עד כמה הצבא הרוסי מתוח; המטכ"ל ומשרד ההגנה מפעילים על הקרמלין לחץ כבד לגייס עוד חיילים. גם אם רוסיה תשיג פריצת דרך בחזית, היא לא תוכל לנצל אותה בשל העדר כוח אדם.
בטווח הארוך, מעריך אקונומיסט, ההשפעה המשמעותית יותר תהיה למשבר בכלכלת המלחמה הרוסית. התעשיה הביטחונית שלה תלויה חלקית במלאים מן התקופה הסובייטית, ההולכים ומתדלדלים בתחומים חיוניים כמו נגמ"שים. עם זאת, היא עדיין מייצרת הרבה יותר מאשר המערב: האיחוד האירופי מייצר מיליון פגזים בשנה; רוסיה – פי שלושה, והיא גם רוכשת פגזים מאירן וקוריאה הצפונית. היא גם מגייסת 30,000 איש בחודש – לא מספיק כדי לנצח במלחמה, אך מספיק כדי למלא את האבידות.
רוסיה לא תוכל להילחם לנצח, אך החשש במערב ובאוקראינה הוא שאוקראינה היא שתישבר ראשונה. "מוסקבה משערת שתוכל להשיג בשנה הבאה את מטרותיה בדונבס, ושתגרום לאוקראינים אבידות כה כבדות, עד שהם לא יוכלו למנוע ממנה התקדמויות נוספות", כותב וולטינג. מצב זה יעניק לרוסיה יתרון בכל מו"מ עתידי לסיום המלחמה.
מצב הרוח העגמומי בא לידי ביטוי בלשון האמריקנית. בכירים כמו אוסטין ממשיכים להביע ביטחון ומבטיחים שאוקראינה תנצח, אך אנשי הפנטגון העוסקים בתכנון אומרים שהתקוות של 2023 – שחרור השטחים הכבושים או הבאת רוסיה לשולחן המו"מ מעמדה נחותה – פינו את מקומן למניעת תבוסה. "אנחנו חושבים יותר ויותר כיצד אוקראינה תוכל לשרוד", אומר אחד מהם. ג'ים או'בריאן, הממונה על ענייני אירופה במשרד החוץ, ניסח זאת לפני שבועיים בצורה דיפלומטית יותר: "החודשים הבאים הם מבחינתנו הזדמנות להבטיח שאוקראינה תוכל להמשיך להילחם בשנים הקרובות".
