כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ הייתה תקופה מאתגרת לעיתונאים, אותם תקף ללא הרף, אך תקופה טובה יותר למעסיקיהם שנהנו מעלייה בחשיפה ובמכירות. הכהונה השנייה תהיה שונה – צופה אקונומיסט. הצפייה בטלוויזיה המסורתית צנחה, כאשר הקהל עובר לשידורי סטרימינג מוטי בידור. הרשתות החברתיות, בהן טראמפ היה דומיננטי, מבוזרות בהרבה. התוצאה: קשה יותר לשלוט בשיח האמריקני.
מה שלא השתנה הוא הבריונות של טראמפ כלפי התקשורת הממוסדת והעדפתו האישית לראות כמה שיותר טלוויזיה בכבלים [כמו פוקס ניוז]. אבל הרגלי הצריכה של יתר המדינה השתנו. הצפייה בטלוויזיה במוצאי הבחירות השנה הייתה נמוכה ב-25% מאשר ב-2020 וב-40% מאשר ב-2016. יש מי שכלל אינם צופים בחדשות, בשל חוסר עניין או חוסר אמון – וגם החדשות נמנעות מהם: שירותי הסטרימינג אינם משדרים חדשות.
בצורת בחדשות בתקשורת הממוסדת לא תדאיג את טראמפ, המיומן בהגעה ישירה לבוחרים דרך הרשתות החברתיות. אבל גם הנוף המקוון משתנה, עם העלייה של טיק-טוק והשקת Truth Social של טראמפ עצמו. מעתה, לא מספיק לצייץ ברשת X; פוליטיקאים צריכים להחליט כיצד להגיע לאלו בוחרים. זה לא קל, לנוכח העובדה שהרשתות אינן מתלהבות כיום מתכנים חדשותיים, בנימוק שהם אינם מצדיקים את הסיכונים הכרוכים בכך.
מנועי החיפוש מציבים מחסומים נוספים בין הקוראים לבין החדשות, ממשיך אקונומיסט. תוצאות בינה מלאכותית בגוגל מתמצתות את התשובות, ולא רק מפנות אליהן. השילוב של שנמוך החדשות ברשתות החברתיות ודחיקתן בתוצאות החיפוש פוגע בכמה מהאתרים השמרניים שפרחו בקדנציה הראשונה של טראמפ. התוצאה של כל אלו היא ירידה באיכות המידע המגיע לציבור. מחקר בעת בחירות 2020 מצא, כי מי שצורכים חדשות בטלוויזיה בכבלים – סיכוייהם לקבל מידע אמין כפולים משל צרכני הרשתות החברתיות; סיכוייהם של צרכני אתרי חדשות היו טובים פי שלושה.
בעוד קשה יותר להגיע לציבור דרך הערוצים המקובלים, הדרך החדשה היא לעשות זאת היא בערוצי הבידור. טראמפ קיים 16 שעות של ראיונות עם מפעילי פודקסטים וערוצי יוטיוב, לעומת שלוש שעות בלבד של קאמלה האריס. ברוב המקרים הוא הופיע בתוכניות שאינן חדשותיות, אלא כלליות ופונות לגברים לבנים צעירים שקשה להגיע אליהם בדרכים אחרות.
הערוצים הללו אומנם טובים יותר בהעברת חדשות מאשר בדיווח עליהן, אבל נראה שהם מעודדים את הצופים והמאזינים להעמיק ברעיונות המועלים בהם. לפי חברת פיו, שני שלישים מהאמריקנים שמתחת לגיל 30 צרכו ספר, סרט או מוזיקה בעקבות המלצות בפודקסט. מאז שהחל Spotify, אתר הסטרימינג הגדול ביותר למוזיקה, לכלול בתכניו ספרים מוקלטים – הביקוש להם זינק והמכירות השנה גבוהות ב-27% מאשר אשתקד.
מפעילי פודקסטים וערוצי יוטיוב אולי מספקים מסלול מהיר ומשמעותי, אך נטייתם הפוליטית פחות ברורה מאשר התקשורת הוותיקה יותר, מציין אקונומיסט. פיו בדקה "משפיעני חדשות" בעלי למעלה מ-100,000 עוקבים ומצאה יתרון קל לשמרנים על פני הליברלים, אך כמחציתם אינם מזדהים כלל עם הימין או השמאל.
גם התקשורת המסורתית מתחילה לנתק קשרים פוליטיים. בשנת 2008 אימצו 92 מבין 100 כלי התקשורת הגדולים (מבחינת התפוצה) את אחד המועמדים לנשיאות; השנה כ-75% נשארו על הגדר. חלקם נבהלו מאיומיו של טראמפ לנקום בתקשורת, אך גם אתרים צעירים כמו פוליטיקו ו-Axios נמנעו מבחירה. "הקוראים אינם רוצים כעת שישנו את דעתם, אלא בצורה צנועה יותר – שיכוונו אותם בשטפון העובדות והטיעונים", אומר בן סמית, עורך האתר Semafor. השיטפון אולי יגבר בארבע השנים הקרובות, אך השליטה בו נמצאת מעבר לכוחם של פלטפורמה אחת או אדם אחד.
