עמדת בית המשפט באשר לליקוי
סוגיה זו נדונה בבית המשפט העליון בע"א 6540/05 אבנר אברמוביץ' ואח' נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ ואח', שופטים: מ' נאור, א' חיות, י' דנציגר, פסק דין מיום ד' כסלו תשס"ט [1.12.2008].
בית המשפט העליון אימץ בפסק דינו את קביעת בית המשפט קמא בנושא זה, שמהותה - אישור מתן פיצוי לדיירים בגין דלתות שבהן המרווח עולה על המותר. זאת, על אף המכשולים הבאים שעמדו בדרכו של בית המשפט בטרם אישור הליקוי כליקוי המזכה את הדיירים בפיצוי:
א. מומחה בית המשפט, המהנדס רפאל גיל, קבע בחוות דעתו כי המרווח האמור - אשר בפועל עולה על המידה שבתקן - אינו בבחינת ליקוי או אי התאמה.
ב. מדובר באותו פסק דין, בבנייה קלה אשר לדעת בית המשפט - לא חלים לגביה התקנים הישראלים אלא רק מפרט מכון התקנים 422. במאמר מוסגר ייאמר בעניין זה כי קביעה זו אינה נכונה. במפמ"כ 422 יש התייחסות ברורה להוראות חוק אחרות בנושא הבנייה ונאמר בו בסעיף 101 בו כי המפרט לא גורע מהוראות כל דין. להלן ציטוט מהמפרט בעניין זה:
"101 חלות המפרט
מפרט זה חל על בתים יחידים נמוכים או על בתים טוריים נמוכים, המיועדים למגורי קבע, להלן: "בתים", אשר רצפת קומתם העליונה נמצאת מעל למפלס הכניסה הקובעת לבית בגובה שאינו גדול מ-3 מ'.
מפרט זה חל על בתים הבנויים בכל שיטות הבנייה, לרבות בנייה קונבנציונאלית.אין מפרט זה בא לגרוע מהוראות כל דין".
[ההדגשה אינה במקור].
אף על-פי כן, נפסק כי התקן מחייב בהוראותיו עקב הדרישה הכללית לבצע את פרטי הבניין ברמת גימור טובה גם באין חלות מפורשת של התקן.
"הקבלנים איפשרו לחרקים לסייר בדירות"
להלן ציטוט מפסק הדין:
"סוגיה נוספת בה לא קיבל בית משפט קמא את האמור בחוות דעתו של המומחה הייתה תקינותן של דלתות הפנים. הרוכשים טענו כי המרווח בין חלקן התחתון של דלתות הפנים לבין הרצפה עולה על המותר על-פי תקני הבנייה.
המומחה מצא כי המרווחים בין דלתות-הפנים לבין הריצוף נעים בין 12 מ"מ ל-26 מ"מ וקבע כי מרווחים אלה תקינים ואין לפצות בגינם. קביעתו זו התבססה על הנחה לפיה ההוראה הרלוונטית בעניין זה המצויה בתקן ישראלי 23.6, אשר קובעת כי המרווח המרבי המותר הוא 4 מ"מ, אינה חל במקרה דנן משום שנכנסה לתוקף בחודש מאי 1992 - לאחר שניתן היתר הבנייה.
בית משפט קמא לא קיבל את עמדתו של המומחה בסוגיה זו וקבע כי הוראות ת"י 23.6 כלל אינן חלות על מבנים שנבנו בבנייה קלה, אך בבחינת למעלה מן הצורך קבע כי המועד הרלוונטי לצורך הכרעה בשאלת תחולתו של תקן בנייה הוא מועד כריתת החוזה או מועד הבנייה - בהתאם לנסיבות, וכי בשני מועדים אלה הייתה הוראת התקן בדבר המרווח המותר בתוקף.
בית המשפט הוסיף וקבע כי היעדר הוראה רלוונטית באשר למרווח מקסימאלי מותר בין תחתית הדלתות לרצפה אין בה כדי להביא לדחיית טענתם של הרוכשים בעניין זה. זאת משום שחברת שיכון ופיתוח נושאת בחובה להביא לידיעת הרוכשים בלשון ברורה אילו תקנים אינם חלים על הבנייה, וכמו-כן היה עליה להדגיש בפניהם את ההבדלים בין בנייה קלה לבנייה רגילה.
עוד קבע בית המשפט כי המרווח הגדול בין הדלתות לרצפות הוא בבחינת אי התאמה משמעותית וציין כי רוכש דירה אינו "חייב להשלים עם סיורים מודרכים של חרקים למיניהם, המתקיימים בביתו או בדירתו, אך בשל אורך הדלתות." בית המשפט הוסיף וקבע כי חובתה של חברת שיכון ופיתוח לשמור על מרווח קטן בין הדלתות לרצפות נובעת מנוהג הקיים בעניין זה, אשר משלים את ההסכמים בינה ובין הרוכשים השותקים בסוגיה זו".
יש עוד עיוות שמומחים מסוימים מנסים להיתלות בו בבואם לבטל ליקויי בנייה בנושא האמור, והוא, אישור של פגם בביצוע של מרווח גדול מהמותר, במסווה של הכנה לסחרור אוויר לצורך מיזוג אוויר. הטענה הזו אינה נכונה ואינה ראויה אלא אם כן הובהר והוכח כי באותו מקרה התכנון היה מכוון לכך, וגם אז, מדובר בדלת הכוללת בתחתיתה עיבוד אסתטי למראה של תריס-אוורור ולא בשגיאת ביצוע הנובעת מרשלנות מקצועית.
תפוס כינוי יחודי
הן מבטאות מערכת פוליטית שאינה יכולה לשרוד מראית עין של פשרה 
