גנבו חמשיר וישלמו 100 אלף שקלים ליוצרת

בקיץ 2003 נטלה התובעת, אשר חברתה התחתנה, דף נייר, ושרבטה לכבודה חמשיר, אותו מסרה לה לצורך הדפסת החמשיר על הזמנת החתונה:

"זה קורה אחד למליון,
כשלפתע פוגשים את האדם הנכון.
חלק אומרים שזה כתוב בגורל, וחלק אומרים שזה רק מזל.
למזלנו הגורל הזה היה כתוב לשנינו,
ואת ברית הנישואים אנו חולקים בינינו.
ולכן כאן ביום של אושרינו,
נשמח אם תהיו חלק ביום המיוחד של שנינו."

לאחר חתונתה של מעיין, נודע לה כי בחתונה נוספת נעשה שימוש בנוסח השיר. כשלוש שנים מאוחר יותר, בחודש פברואר 2006, היא שוב נתקלה בהזמנה לחתונה שעל גביה מודפס השיר. לאחר מכן התברר לתובעת כי הנתבעים העתיקו את השיר לצורך הפקת הזמנות לחתונות אחרות לא פחות משתים עשרה פעמים, ובכך הפרו את זכות היוצרים שלה, מתוכן כשלוש פעמים לאחר שכבר קיבלו התראה מעורך דין.

הנתבעים טענו להגנתם כי מדובר בתביעה חמדנית. לטענתם, התובעת כלל איננה הבעלים של היצירה, שכן שירים דומים הודפסו בבית הדפוס שלהם על גבי הזמנות חתונה שנערכו לפני שנת 2003. כמו כן, התביעה נגועה בשיהוי רב, שכן כבר בחודש אוגוסט 2003 ידעה התובעת על כך שהנתבעים מדפיסים את השיר על גבי הזמנות חתונה, אך התביעה הוגשה רק ארבע שנים מאוחר יותר, בגין פרסומים שנעשו לאחר שהתובעת כבר ידעה על ההפרה הנטענת. עוד טוענים הנתבעים כי הם אינם מפיקים רווח כלשהו מן הטקסט המופיע על גבי ההזמנות. כמו כן, הרווח שהם מפיקים מכל הזמנה הוא זעום ביותר, ובגין כל שתים עשרה ההזמנות המפירות הפיקו רווח כולל של לא יותר מ- 3,600 ₪.

• על מי רובץ נטל השכנוע בשאלה – האם התובעת חיברה את השיר? - בתגובה לטענתה של התובעת ולפיה היא חיברה את השיר, הציגו הנתבעים "הוכחה", בדמות "הזמנות לחתונה משנת 2002" (כשנה טרם חובר 'שיר החתונה' מאת התובעת) -שעליהן מתונסס השיר שחיברה התובעת, בטענתם – כי השיר חובר עוד קודם לכן ולראיה – הוא שימש בחתונות כבר בשנת 2002. נטל ההוכחה להוכחת טענה זו רובץ על כתפי הטוענים אותה, והתובעת אינה צריכה להוכיח כי ה"הזמנות" שהם הציגו ככאלו שנוצרו בשנת 2002, מזויפות. למותר לציין כי מקום בו הנתבעים הם אשר שולטים בבית הדפוס, אין כל מניעה כי ידפיסו הזמנות עם שירה של התובעת ויצרפו לו תאריך כלשהו משנת 2002. בכל מקרה, במהלך שלב ההוכחות, הוכח כי ההזמנה ובה שירה של התובעת המיוחסת לשנת 2002 היא מפוברקת, שכן הלקוחה אשר "הזמינה" כביכול הזמנה זו, העידה כי אינה מכירה כלל נוסח זה של הזמנה. אבל גם בהנחה שמפוברקותה של ההזמנה לא הייתה מתגלית בהליך ההוכחות, הנטל לשלוח את ההזמנות למעבדה ולהוכיח כי הן אותנטיות – משנת 2002, היה מוטל על הנתבעים אשר גרסו כי הזמנות אלו הינן משנת 2002. הנתבעים הציגו הזמנות נוספות עם שיר זה – מתאריכים שקדמו לחתונת חברתה של התובעת- אך גם כאן הנטל לזמן את אותם אנשים אשר עבורם נוצרו ההזמנות לכאורה, היה מוטל על הנתבעים ולא על התובעת, מה גם שחזקה כי בבית הדפוס שמורים פרטיהם של אותם "מזמינים".

• האם העובדה שאין בידי התובעת טיוטות של ההזמנה מאיינת את טענתה כאילו היא חיברה את השיר? - לא, משום שהתובעת עצמה העידה כי השיר נכתב כלאחר יד, תוך מספר דקות, ונמסר למעיין כדי שתדפיס אותו על גבי ההזמנות. בנסיבות אלה אין לתמוה על כך שלא נותרו בידיה טיוטות או העתקים של השיר.

• האם הזמן הקצר אשר הושקע בשיר שולל את זכויות היוצרים מן התובעת? - עובדה שהושקע זמן קצר ביותר בחיבור השיר, היא כשלעצמה אינה שוללת את זכותה של התובעת להגנת זכות יוצרים. הכלל הוא שדי במידה מינימלית של השקעה ויצירתיות על מנת שיצירה תזכה להגנה בתור יצירה ספרותית: "השקעה מתבטאת בהשקעת משאב אנושי כלשהו: זמן, מאמץ, כישרון, כסף, ידע, שיפוט, פיתוח, כאב או טעם אישי... נדרש שהשקעת היוצר תעבור מינימום מסוים, אם כי מינימום זה נמוך מאוד. נדרש 'שניתן יהיה להבחין בתרומתו העצמאית של היוצר', או ש'המוצר ניתן להבחנה מאבני הבניין שלו'". גם עצם העובדה שהשיר אינו יצירת מופת ספרותית, בלשון המעטה, אינה שוללת את זכותה של התובעת ליהנות מזכות היוצרים בו.

• מהו שיעור הפיצויים המגיע לתובעת? האם יש לפסוק לה פיצוי גלובלי או שמא פיצוי נפרד בעבור כל הזמנה מפרה? - לא ניתן לראות בהפרות הרבות 'אקט אחד' שכן הן לא בוצעו אחת אחרי השניה אלא בפרקי זמן שונים ובהזדמנויות נפרדות, ועל כן יש להשית על הנתבעים פיצוי בגין כל הפרה בנפרד. סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לזכות התובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪.

• האם נגרם לתובעת נזק כלשהו? - הנתבעים טוענים כי לבית המשפט נתון שיקול דעת להפחית מן הפיצוי הסטטוטורי ואף לבטלו כליל מקום שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו, כמו במקרה דנן, כאשר ברור שאיש לא היה קונה מהתובעת את הזכויות בשיר, לו הועמדו למכירה, ולמעשה, התובעת מעולם לא פרסמה יצירה כלשהי. יש לקבל טענה זו – ולבית המשפט מסור שיקול הדעת להפחית משיעור הפיצוי הסטטוטורי. לענין גובה הפיצוי הראוי בנסיבות הענין, יש מקום להבחין בין ההפרות שבוצעו שעה שהנתבעים לא ידעו כי התובעת היא בעלת זכות היוצרים בשיר, לבין ההפרות שבוצעו לאחר שכבר נשלח לנתבעים מכתב התראה מטעמה. תשע מבין ההפרות בוצעו לפני משלוח מכתב ההתראה ביום 26.2.2006, ורק שלוש הפרות בוצעו לאחר מכן. בגין שלוש ההפרות האחרונות יש הצדקה לפסוק את מלוא הפיצוי הסטטוטורי בסך של 20,000 ₪ לכל הפרה, שכן הנתבעים הפרו את זכות היוצרים של התובעת ביודעין, למרות שכבר הוזהרו קודם לכן על ידי בא כוחה של התובעת כי מדובר בהפרה של זכות יוצרים.

• הטעמים להפחתת שיעור הפיצוי הסטטוטורי באשר לתשע ההפרות אשר בוצעו טרם מתן ההתראה - באשר לתשע ההפרות שקדמו למכתב ההתראה, יש להעמיד את הפיצוי על סכום נמוך הרבה יותר, מחמת משקלם המצטבר של מספר טעמים. הטעם הראשון הוא שבאותה עת הנתבעים לא ידעו שהתובעת היא בעלת זכות היוצרים בשיר; הטעם השני הוא שמדובר בשיר שחובר כלאחר יד במשך דקות ספורות בלא שהושקע בכתיבתו מאמץ של ממש; הטעם השלישי הוא שאין ליצירה ערך כלכלי כלשהו, שהרי כפי שצויין קודם, לא מדובר ביצירת מופת, לשון המעטה, ולכן סביר מאוד להניח כי לא היה עולה בידי התובעת למכור את הזכויות בשיר, לו ביקשה לעשות כן. התובעת הודתה כי מעולם לא מכרה איזה מיצירותיה וכי אף הוצאה לאור לא הסכימה עד היום לפרסם דבר מה שחיברה. ממילא ברור כי לא נגרם לה כל נזק כלכלי, והתכלית היחידה שהפיצוי משרת היא למעשה תכלית עונשית וחינוכית; הטעם הרביעי הוא שהתובעת ידעה על ההפרה עוד בשנת 2003, עת נתקלה לראשונה בהזמנה נוספת עליה הודפס השיר, אך לא מצאה לנכון להזהיר את הנתבעים ולהעמידם על העובדה שהיא בעלת זכות היוצרים בשיר; טעם נוסף להפחתת הפיצוי הוא שהנתבעים אינם מפיקים רווח כלשהו ממכירת התוכן של השיר, שכן עסקינן בבית דפוס המפיק הזמנות לחתונות. הכנסתם של הנתבעים היא בגין עבודת ההדפסה, יהא תוכנו של הטקסט כאשר יהא.

האם התובעת זכאית לפיצוי בגין פגיעה בזכותה המוסרית בשיר? - התובעת עותרת לפיצוי בגין הפגיעה בזכותה המוסרית בשיר. הפרה זו באה לביטוי הן בכך שהשיר עבר שינויים בחלק מן ההזמנות המפירות, והן בכך ששמה של התובעת לא נזכר בתור מחברת השיר. יש לציין כי בשבע מתוך 12 מקרי הפרה, כלל לא שונו מילות השיר. בכל מקרה, השינויים אשר בוצעו בחמש מתוך 12 ההזמנות אינם פוגעים בכבודה ובשמה של התובעת ולו מן הטעם ששמה לא נתפרסם על שירים אלו, אך גם מן הטעם כי התיקונים הקלים שנערכו, לא היו אלא תיקוני שפה אשר הייטבו עם השיר. כך לדוגמא במקום המילים המקוריות "נשמח אם תהיו חלק בשמחתנו נכתב "נשמח אם תקחו חלק בשמחתנו", מה שבלא ספק מהווה שדרוג לשוני. המבחן לענין זה הוא מבחן אובייקטיבי, ולא תחושתו הסובייקטיבית של המחבר היא שקובעת. מי שטוען לפגיעה ביצירה צריך להוכיח כי השינוי שנעשה פגע במאפייניה היצירתיים, מה שלא ארע כאן. זאת ועוד, אף אם ניתן להגיע למסקנה שהשינויים שבוצעו ביצירה מהווים סילוף או פגימה כלשהי בה, הרי שבשים לב לטיבו ואיכותו של השיר, מדובר בפגיעה של מה בכך, שלפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אינה מצמיחה עילת תביעה.

• ומה באשר לטענת התובעת כי שמה כלל לא אוזכר בהזמנות? - "זכות ההורות" (הזכות של המחבר כי היצירה תיקרא על שמו), אינה זכות מוחלטת, אלא היא מותנית בנסיבות הענין ובענף הספציפי שבגדרו פורסמה היצירה. זו גם הסיבה שלפי סעיף 4א(1) לפקודה, נקבע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים". אכן, ברוב המכריע של המקרים, מוטלת על המפרסם החובה לציין את שמו של המחבר, אך המקרה שבפנינו נמנה על אותם חריגים, בהם אין לדרוש מן המפרסם לציין את שמו של המחבר, שכן פרסום שמו של המחבר יהיה מעשה תמוה. מדובר בהזמנת חתונה, שהדגש בה מוסב על החתן והכלה ולא על מחבר אלמוני של חמשיר פשטני. איש אינו מצפה באמת ובתמים כי יצירה מעין זו תישא את שמו של מחברה. בנוסף, הואיל וזכותו של המחבר היא ששמו ייקרא על יצירתו "בהיקף ובמידה המקובלים", עליו נטל הראיה להוכיח באיזה היקף ומידה, אם בכלל, נהוג לציין את שמו של המחבר בפרסומים מסוג זה. התובעת לא הרימה נטל זה ולא הוכיחה כי מקובל לציין את שמו של מי שחיבר חמשיר המתנוסס על גבי הזמנת חתונה.

• מה באשר לעילות התביעה הנוספות שבגין ביקשה התובעת לחיב את הנתבעים כגון רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט? - "התובעת עותרת לפיצויים בגין עילות נוספות, והן רשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הטעיית הצרכן והפרת חובה חקוקה. בגין כל עילה נתבעים פיצויים באופן מצטבר, כך שהפיצוי הכולל הנדרש תפח שלא כדרך הטבע כדי סכום עתק של 1,130,000 ש"ח. יש טעם רב לפגם בריבוי ראשי הנזק שנתבעים כולם בגין אותו מעשה עוולתי ממש. הגם שמעשה אחד יכול להצמיח מספר עילות תביעה, ברור שאין מקום לפסוק פיצויים באופן מצטבר בגין כל עילה ועילה, מעל ומעבר לנזק המוכח בפועל. במקרה דנן הפיצוי הכולל שנפסק לפי הפקודה, בלא צורך בהוכחת נזק, מהווה פיצוי הולם בהחלט בגין מעשיהם של הנתבעים, במיוחד כאשר התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו בעין. לפיכך, אין כלל צורך לדון בשאלה האם עומדות לתובעת עילות התביעה הנוספות שפורטו לעיל, שכן גם אם התשובה לכך היתה חיובית, לא היה מקום להכפיל, לשלש ולרבע את סכום הפיצויים מעבר למה שנפסק בגין העילה של פגיעה בזכות היוצרים".

הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 87,000 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

- בבית משפט השלום בתל-אביב
- בפני השופט חגי ברנר