יום רביעי 11 דצמבר 2019  12:15
עיזבון
עיזבון / עינת גשרי [צילום: יח"צ]

הסיפור ב"עיזבון" הוא "רומן מפתח" השואב השראה מחיי המחברת עינת גשרי, והדמויות מבני משפחתה, שזכו אי-אז לתהילה חולפת - ונחלו גורל טרגי, למרות ההצלחה

>
▪  ▪  ▪
ארבעה מספרים מגוללים את קורותיה של משפחה שהייתה "ההבטחה הגדולה" של דור הצברים: יעל, יפהפייה תל אביבית מרירה; אורי, פלמחניק שברא את עצמו מחדש; הבן הראל והבת הילה. כל אחד מהם מספר את גרסתו בשפתו הייחודית, ובכך נוצר מעין "רשומון" משפחתי, אם כי כל סיפור מתמקד בחלק אחר של התקופה.

יעל חושפת בגילוי לב את האגוצנטריות שאפיינה אותה ואת אורי, ואינה סולחת לו על כך שנטש אותה במחלתה. אורי רואה בעצמו קורבן להתעללות מתמשכת מצידה של יעל, שממנה ניצל בנס, לדבריו. הראל מתאר בשפה מחוספסת ולגלגנית את קורותיו של בטלן מקצועי, שניצל קרובי משפחה ואחרים – עד שנרתם לטפל ביעל החולה עד ליום מותה. ואילו הילה מזגזגת בין ימיה כנערה בין ציפורניה של אמה ובין ההווה – שבו היא מוצאת מסתור בחיק משפחתה. האם היא היחידה שנותרה שפויה, או שאולי היא סובלת יותר מכולם?

הסיפור הוא "רומן מפתח" השואב השראה מחיי המחברת, והדמויות מבני משפחתה, שזכו אי-אז לתהילה חולפת – ונחלו גורל טרגי, למרות ההצלחה.

עינת גשרי נולדה בסוף שנות החמישים, בשכונת בית הכרם בירושלים. אביה היה מנכ"ל משרד ממשלתי. את לימודיה התיכוניים סיימה בגימנסיה רחביה. במהלך שירותה הצבאי הייתה מש"קית חוויה וידיה"א. לאחר שחרורה, למדה צילום במכללת הדסה ואמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. בעלת תואר שני בחינוך לאמנות ותואר שני נוסף מהמחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן; נושא התזה שלה הוא "הפלמ"ח בראי הצילום", ובמסגרת עבודתה זו זכתה במלגות הצטיינות. מלמדת אמנות ועיצוב בתיכון שבקיבוץ גבעת ברנר ובעברה הרצתה שנים רבות במכללת אחווה. כיום, מתגוררת בתל אביב, נשואה ואם לשניים. "עיזבון" הוא ספרה הראשון.

מתוך הספר "עיזבון"

לפני הכול

הייתי שמחה אילו מישהו אחר היה מקבל על עצמו לפתוח את הפצע הזה, אבל כבר ברור לי שאף אחד חוץ ממני לא יעשה את זה. הייתי איתם, עם כולם, שמעתי אותם מספרים את הצד שלהם. בדרך כלל לא אמרתי מה שתשמעו ממני כאן. כמעט תמיד לא היה מקום להשחיל מילה.

מבחינתי, הכול התחיל ביום שבו יצאה אימא שלי מבית חולים. בתחילת חופשת הפסח של כיתה ז' אשפזו אותה, והחיים בבית הפכו להרבה יותר נחמדים. פתאום היה שקט בבית אחרי תקופה ארוכה של צעקות, רהיטים שנזרקו לכל עבר וזכוכיות שבורות.

כל אחד בבית עשה מעכשיו מה שהוא רוצה בלי להפריע לאחרים. איש לא צעק עלי ולא העניש אותי. אפילו אבא, היה בבית, כאילו פתאום נגמרו לו כל ימי העבודה בתל אביב. יכולתי לישון ולקום מתי שרציתי, ללכת לאן שרציתי ולחזור מאוחר, ממש כמו בחופש אמיתי. החובה היחידה הייתה ללכת פעם ביום לבקר את אימא בבית החולים "הדסה".

יום אחד חזרתי בצהריים מבית הספר, ואימא ישבה בסלון. אבל אבא והראל לא היו יותר, ואיתם נעלמו הרבה דברים. הבטתי בסלון הריק. ממנו נעלמה הספרייה הגדולה עם הספרים של אבא, שהייתה כמעט בכל הסלון.

מאז שאימא חזרה והתיישבה בסלון בלי הספרייה, סבתא שלי, שגרה באותו בניין, לא הפסיקה ליילל ולצווח, "מה כבר עשית לו, שהוא עזב אותך ועוד ככה, במצבך?" בערב, אחרי שהיא בכתה ללא הפסקה, בא דוד שלי איציק, האח הצעיר של אימא, עם עוד שני גברים. הם לקחו את סבתא בכוח מהספסל הלבן, שדווקא הוא נשאר בבית, ולידו עמדה העצבונית הדוקרנית.

מאז סבתא נעלמה לה (עוד לפני שהתמוטטה ואשפזו אותה בבית חולים פסיכיאטרי), וככה נשארנו לבדנו, אימא ואני. בעצם, ככה התחלתי לשמוע את הצד שלה. אם רציתי ואם לא. נפגשתי עם אבא, ומובן שהייתי חייבת לשמוע גם את הצד שלו. במכונית. לפחות את החלק עד הגירושין. את השאר השלמתי בעצמי. לפני החתונה שלי התברר לי שגם אח שלי מוכרח לשפוך כל מה שהיה לו, על שניהם וקצת גם עלי. לפי מה שקרה אחר כך אני מבינה שהסיפור שלו הוא מין אליבי. מי יודע. גם את הסיפור שלו השלמתי בלעדיו.

ואל תשכחו, גם לי יש מה להגיד.

בלי התנצלות אחת אי-אפשר. לפעמים, כשקיצרתי קצת את החזרות ואת הקללות, השתרבבו לדברים של אימא ושל אבא מילים של הדור שלי. זה לא בכוונה. נסו להבין: זה כמו שהם וגם אחי הגדול עשו דברים לא בכוונה. אין מה לעשות, ככה זה.

חלק ראשון:

יעל

הילה, תביאי לי כוס תה, טוב?

תדעי לך, הכרתי אותו כשעוד לא מלאו לי תשע-עשרה. הייתי בקושי בת עשרים, ונגמרו לי החיים. אבל רק כשהייתי בסוף שנות השלושים שלי התגרשנו. הוא נטש אותי בדיוק אחרי שאבחנו אצלי סרטן וכרתו לי שד אחד. במחלתי הקשה נשארתי לבדי, כמעט בלי כלום, גם בלי פרנסה.

עד היום אני לא מאמינה שהיה לו אומץ לעזוב אותי. אני, היפהפייה של תל אביב, חכמה, אקדמאית עם תואר שני - והוא חתיכת כלומניק, בלי תעודת בגרות. לולא החברים שלו מהפלמ"ח שישבו פעם בצמרת המדינה, שהוא ליקק להם את התחת ורדף אחריהם שיסדרו לו ג'ובים, הוא לעולם לא היה מצליח להתפרנס.

יצאתי מבית חולים עם כאבים, שבר כלי. גיליתי בית כמעט ריק. דבר לא נשאר, חוץ מהילדה. הרבה זמן חשבתי שהכול סתם חלום רע, ואני אתעורר ממנו למציאות הרגילה, אבל לא. הוא הלך ממני והתחתן עם אחרת, כמעט בגיל של אחיך, וכדי לקבור אותי סופית הוא עוד עשה איתה ילדים.


עיזבון; מאת: עינת גשרי; עורך: יחיעם פדן; הוצאת אוריון; 217 עמודים; 59 ש"ח
תאריך:  13/06/2016   |   עודכן:  15/06/2016
ציפי לוין
מועדון הבלוגרים עוקבים: 15 לקבלת רשימות ציפי לוין לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
משטרת הגטו היהודית בוויליאמפולה הוא תעודה מיוחדת וחשובה להבנת תפקידה, פעילותה וזהותה העצמית של המשטרה היהודית ושל החיים בגטו קובנה בימי השואה. חשיבותו רבה גם להבנת הבעיות הכרוכות בתפקידן של המשטרות היהודיות בתקופת השואה, על-אף אופיין המיוחד בכל גטו וגטו.
08/06/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
אגתה כריסטי הינה סופרת המתח המוכרת ביותר בעולם (גם לאחר מותה בשנת 1976)' וספריה נמכרו בשני מיליארד עותקים כשרק התנ"ך וכתבי שקספיר מקדימים אותה.
07/06/2016  |  יוסי ברנע  |   ספרים
בראשית 1944 הלכו וגברו התקפותיהן האוויריות של בעלות הברית על אתרי התעשיה האזרחית והצבאית של הרייך השלישי. גרמניה הנאצית נאלצה להעתיק את המפעלים אל אזורים בטוחים יותר בפנים גרמניה ובייחוד אל מנהרות ואתרים אחרים מתחת לפני הקרקע. אולם לביצוע הפרויקטים האלה נדרש כוח עבודה רב שלא היה ברשות הגרמנים באותה תקופה בשל מפלות הצבא הגרמני בחזית. בנסיבות האלה נחשבו היהודים שנותרו בחיים מאגר של כוח עבודה שיש לנצלו לביצוע העבודות הקשורות בהעתקת המפעלים והפעלתם, למרות מיקומם בשטחי הרייך הישן שהוכרזו יודנריין ("נקי מיהודים") באביב 1943.
26/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
חסר דעה שכשל וקם ושוב צועד
25/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים
מחנה ברגן-בלזן בגרמניה היה תחנה אחת בנתיב הייסורים של הילדה מריון בלומנטל ומשפחתה מהעיר הקטנה והשלווה הוֹיָה בגרמניה. הספר 'ארבע אבנים מושלמות', שנכתב בידי מריון בלומנטל עם הסופרת לילה פרל, מביא את סיפורם של מריון ובני משפחתה המצליחים לשמור על קשר אוהב ואמיץ ועל צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים. באותם ימים האמינה מריון שאם תצליח למצוא ארבע אבנים זהות תישאר משפחתה שלמה ותשרוד את אימי המלחמה. במשך שש שנים וחצי שרדו בני המשפחה את הבריחה להולנד, השילוח למחנה וֶסטֶרבּוֹרְק והגירוש לברגן-בלזן.
24/04/2016  |  ציפי לוין  |   ספרים