יום רביעי 29 ספטמבר 2021  05:03
על שחרור, עצמאות וחופש
יהושע סובול [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]

סגה ישראלית ואנושית רשמים וביקורת על הספר "חופשת שחרור" מאת יהושע סובול

▪  ▪  ▪
כשדמעות חונקות בגרון, אחרי פרץ של צחוק, עצב, מתח, הנאה, חוויות והתרוממות רוח שלא חוויתי מזה שנים, סיימתי את קריאת יצירת המופת של יהושע סובול, הספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי מעודי. חופשת שחרור הוא קריאת שחרור, דהירה פרועה אל החופש, עצמאות מהשבלונות המתקתקות של הספרות הקונבנציונלית. בעמוד אחד של הספר שלו יש יותר תובנות, ריגושים ואינטלקטואליות מאשר ברומנים שלמים, ואני אהיה זקוק לשבועות רבים על-מנת שהנשימה שלי תחזור לקצב הרגיל שלה, כי את הספר של סובול קוראים בנשימה עצורה תרתי משמע. כשקראתי על הדמויות בספר נבהלתי מעט, חששתי מגודש הדמויות בספר קצר יחסית של 422 עמודים, קצר לעומת יצירות מופת של סרבנטס, הוגו וזולא: דון קישוט, עלובי החיים והרוגון מאקאר. אבל הסיפא של הספר "לא תם ולא נשלם" נותן לנו תקווה שהסגה תגיע לממדים אלה ואני מצפה בקוצר רוח להמשך העלילה.

למרות ריבוי הדמויות, בספר הכל ברור, העלילה קולחת, הרצף מתבקש, הסיפורים קשורים זה בזה, ועל כולם מנצחת הדמות של אווה שחיה יותר מכל דמות אחרת למרות שאנו מתוודעים אליה רק באמצעות יומנה. כי סובול משכיל לשלב בספר את כל צורות הכתיבה - רומן קלאסי, ביוגרפיה, סיפורים קצרים, מסות, ומעל לכל תיאטרון, כי מבעד לפרוזה הצרופה אני צפיתי בהצגה קלאסית עם אחדות הזמן, המקום והעלילה. התפאורה, התאורה, הסאונד והמוזיקה מושלמים, כשמדי פעם משתלבים קטעי שירה, אך מעל כולם מרחפים דיאלוגים מרתקים שנעים בין תיאטרון קלאסי לתיאטרון אבסורד, בין אוואן גארד לקומדיה, יונסקו, שיקספיר וצ'כוב, סרט של ברגמן, פליני וצ'פלין, בתרכובת שרק אמן כסובול מסוגל ליצור. אהבתי הכל, בכיתי עם רותי כשדינה אומרת לדייב בנשימתה האחרונה "אל תמהר, אני אחכה לך עד שתבוא". צחקתי ממשל הזלילה של מעוז ואלעד ונזכרתי בברכט שסובול כנראה לא כל כך אוהב. אהבתי את האינטלקטואליות הצרופה של הספר ותהיתי למי סובול מכוון את הספר - לאליטה רוחנית, לכל אדם ואשה, לקהל ישראלי או בינלאומי? אך אין לי ספק שזה ספר אוניברסאלי המיועד לכל!

סובול כותב בנפש אוהבת ודואבת על המדינה הנפלאה והנוראה שלנו. מי שנעול על דוגמה יונית, ניצית, חרדית או איסלאמית יתקשה לאהוב את הספר כי הוא חובט בכולם, בסטירה נוקבת הסוטרת לאגו המנופח ולמנטרות השחוקות של רבים מאיתנו. סובול לא חוסך את שבטו מהיהודים והערבים הנושאים באחריות למצבנו, כשעם שב למולדתו והקים בה מדינה משגשגת באזור שהיה שומם ברובו, אך חי בה גם עם פלשתיני בארץ ישראל הצמא לחופש, והמשועבד באותה מידה לכיבוש ולנביאי השקר של אל-אקצה בסכנה. סובול מבקר יונים וניצים שלא מסוגלים להשתחרר מהסיסמאות השחוקות של שמאלנים בוגדנים ומתנחלים קלגסים. הוא כותב דברים בוטים נגד הצביעות של דתיים עם הדמויות הגרוטסקיות של צונגפלייש (לשון בשרית ולקקנית), של דובאש שחזר בתשובה ובשאלה. ואין סיכוי ששרת התרבות שלנו תמליץ עליו לפרס ישראל, כי היא עשויה לחשוב שהוא מתכוון להולכים שבי אחרי דמגוגים פופוליסטים כשהוא כותב על: "בהמות, ברברים, בריונים מפגרים, פוסטמות, חלאות ונמושות". והטייקונים מזמן חדלו לאהוב את סובול בעקבות המחזות החברתיים הנוקבים שלו, כשבספרו האחרון הוא מפליא להכות בהם ובפוליטיקאים עושי דברם, כך שאל לו לצפות לכיסוי אוהד בעיתונים ובאקדמיה הממומנים על ידם.

הספר הוא קריאת שחרור מהפונדמנטליזם היוני והניצי, החרדי והאסלמי. כי סובול, להבדיל מרבים מהסופרים, העיתונאים והפרופסורים לא משתייך לשום זרם. הוא אדם חופשי, מסטיגמות, משקר ומדוגמות, משטיפת המוח של אלה שרוצים לשסות פלג בפלג, להפוך את ישראל למדינה של כתות השונאות ובזות האחת לשניה - חרדים וחילונים, יונים וניצים, מוסלמים ויהודים. סובול אוהב את כולם, כולם היו בניו והוא מחבק את כולם בחיבוק אבהי שמבקר את ילדיו ממרום גילו בחיבוק אוהב, סולח ומבין. סובול הוא בראש וראשונה פטריוט וזה ניבט בכל שורה בספר, הוא אוהב את המדינה על כל מרכיביה, ושואף שהיא תהיה אות ומופת לכל האומות. אך כל אדם נאור בכל מדינה עשוי להזדהות עם הספר כי הוא לא כותב רק סאגה ישראלית, כי אם סאגה הומאנית, אנושית, אתית, המבטאה את רוח החופש בישראל, בפלשתין/ירדן, באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה. דווקא בימים קשים אלה כשהפאשיזם, הפופוליזם, הניאו ליברליזם, השחיתות, חוסר השוויון והעוני הולכים ומתעצמים, יש בספרו מסר של תקווה לכל אלה שמאמינים ברוח החופש, השוויון והאחווה של כל אדם ואשה, בישראל ובעולם הרחב. וכך מצטרף סובול לשיירה ארוכה של סופרים הומניסטים שלחמו כל אחד בדורו למען ערכי אנוש נשגבים - הנריק איבסן, ארתור מילר, ויקטור הוגו, אמיל זולא, ברטולט ברכט, תומאס והיינריך מאן, לב טולסטוי, אלברטו מורביה, פדריקו גרסיה לורקה ומיגל דה סרבנטס, אריסטופנס וג'ורג' בנרנרד שוו. כולם נרדפו בשל כך, אחדים שילמו על כך בחייהם, בגלות ובנידוי. אך הם מהווים את אבני היסוד של תרבות העולם החופשי יחד עם יהושע סובול, שאולי מתעלמים בשלב זה מיצירתו פורצת הדרך, כי האבן שלו אותה מאסו הבונים הלא חופשיים תהפוך לראש פינה!

תאריך:  14/08/2017   |   עודכן:  14/08/2017
יעקב קורי
מועדון הבלוגרים עוקבים: 4 לקבלת רשימות יעקב קורי לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בימים אלה נכנס הכוכב סטורן למעלה בה ייצא מהרטרו בו שהה בחודשים האחרונים עד אשר ב-25 בחודש הקרוב יתיישר לחלוטין מהנסיגה בה שהה מחודש מאי 17. למרות שעדיין לא הגענו לתאריך זה בלוח השנה, הרי שהתהליך מתרחש כבר עכשיו ולמעשה כל תהליכי השינוי אותם הוא גורם לנו לעבור, ניכרים בכל תקופת ההתיישרות וכאשר יגיע התאריך האמור, הרי שמרבית השינויים יהיו בבחינת תהליך שכבר התרחש.
14/08/2017  |  צילה שיר-אל  |   כתבות
יש בישראל עיתונאים החושבים שהכללים לא חלים עליהם. כאלה הסבורים שמותר להם להשתמש במסמכים גנובים, כאלה החושבים שמותר להם להתעלם מעובדות מוכחות, וגם כאלה הבטוחים שהם מעל לכל ביקורת. עיתונאים המשוכנעים שמותר להם להגיד הכל בכל מכל כל - ושאסור להגיד עליהם אפילו מילה אחת. עיתונאים שנזעקים לצעוק בקולי-קולות שסותמים להם את הפה. עיתונאים שמסיתים נגד אחרים ואז בוכים שמסיתים נגדם.
14/08/2017  |  איתמר לוין  |   כתבות
מפגש מרשים וחד-פעמי של שילוב משותף בין המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים לבין המקהלה האמריקנית "קולות המאה ה-21" נערך אתמול (13 באוגוסט) בבניין האקדמיה שבגבעת רם בבירה.
14/08/2017  |  ראובן לייב  |   כתבות
ביום ראשון 12 בדצמבר 1954, סמוך לשעה 8 בבוקר, קרבו 2 מטוסי קרב של חיל-האוויר הישראלי לעבר מטוס סורי אזרחי דו מנועי מדגם דקוטה שטס באזור הפקוח האווירי של ישראל והיה בדרכו מדמשק לקהיר. הטייסים הישראלים הורו לטייס המטוס הסורי ולאלחוטן המטוס בסימנים מוסכמים לנחות בשדה התעופה לוד כשהם מלווים אותו כל העת עד לנחיתתו בלוד.
13/08/2017  |  אלי אלון  |   כתבות
בספר השירים "בסוד תהומות" ניטש מאבק בין יסוד המים ויסוד האש. כדי להבהיר את שורש המאבק על-פי המקורות היהודיים, נזכיר את הפסוק: "ויקרא אלוהים לרקיע שָמים". שואלים הפרשנים: אם שְׁמו של הרקיע הוא רקיע, למה צריך האל להסֵב את שמו לשָׁמים? מתברר, ש"שמים" הוא צירוף של "אש" ו"מים". המקום היחיד, שבּו האש והמים חיים בהרמוניה, הוא בַּשמים: האש לא מביאה את המים לאידוי, והמים אינם מכבּים את האש.
13/08/2017  |  הרצל בלפור חקק  |   כתבות