יום חמישי 09 אפריל 2020  16:02
צו איסור פירסום תמוה

▪  ▪  ▪
בימים האחרונים מתרגשת עלינו פרשה פלילית מסויימת, שמעורבים בה – כך פורסם – מליונים רבים ושועי ארץ. אלא שפירסום פרטי הפרשה הוגבל עקב צו איסור פירסום שמו של אחד החשודים, שהוצא ע"י השופטת הדסה נאור מבית משפט השלום.

וזה לשונו של הצו שהוציאה השופטת:

"לאור סעיף 70 (ה1)(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד – 1984, ולאחר ששוכנעתי כי עלול להיגרם לחשוד נזק בלתי הפיך באם שמו והפרשה יתפרסמו בטרם תסתיים החקירה, אני מורה על איסור פירסום שמו של החשוד למשך 3 חדשים מהיום, או עד לסיום החקירה, הכל לפי המוקדם".

בהוצאת הצו הסתמכה השופטת נאור על סעיף חוק חדש יחסית (מדצמבר 2002).

לא נעמוד כאן על התבונה שבהוצאת צו מעין זה בעידן האינטרנט, ונתרכז בהיבט המשפטי שלו.

הצו שהוצא על-ידי השופטת מראה – לפחות על פניו – כי מה ששיכנע אותה לצוות על איסור הפירסום נעוץ בעובדה ש"עלול להיגרם לחשוד נזק בלתי הפיך".

אין צורך לפשפש בסעיף החוק לעיל, שעליו הסתמכה כבוד השופטת נאור, כדי לתמוה על הנימוק בדבר אותו "נזק בלתי הפיך" שעליו השתיתה השופטת את הצו.

שהרי עובדת היותו של הנזק בלתי הפיך, כשלעצמה, עדיין אינה אומרת הרבה. שכן, יכול למשל אדם לאבד בתאונת עבודה פרק אחד של אצבעו הקטנה, ויכול חברו לאבד בתאונת עבודה את כל היד עד הכתף. לשניהם נגרם נזק בלתי הפיך, ובכל זאת ההבדל ברור. ובכלל, מעטים הם החשודים שפירסום שמם לא יגרום להם נזק בלתי הפיך.

אבל התמיהה הולכת וגדלה כאשר מעיינים בסעיף החוק שמכוחו הוציאה השופטת את צו איסור הפירסום.

וזה לשונו של סעיף 70 (ה1)(1) לחוק בתי המשפט:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

ראשית לכל, אנחנו רואים שהסעיף דורש שיהיה מדובר בנזק חמור ולא בנזק בלתי הפיך, וכבר ראינו שעובדת אי הפיכותו של הנזק איננה מעידה בהכרח על חומרתו.

שנית, וזה העיקר:

הסעיף מלמדנו שהנזק לחשוד איננו השיקול היחידי שיש להביאו בחשבון שעה שבוחנים את האפשרות להוציא צו איסור פירסום. אל מול הנזק לחשוד, כך קובע הסעיף בחוק, יש להעמיד את "הענין הציבורי שבפרסום" ורק אז לשקול ביניהם ולהכריע.

ומהו אותו הענין לציבור שיש להביא בחשבון שעה שבוחנים הוצאת צו איסור פירסום?

לעניין זה מי לנו יותר מבית המשפט העליון (כבוד השופט חשין), שנתן לפני כשנה פסק דין מקיף בסוגייה זו ממש (בש"פ 5759/04).
להלן דברים מתוך פסק הדין:

"בנושא "העניין הציבורי שבפרסום" יגלו עצמם לפנינו שני רבדים: הרובד הכללי והרובד הפרטיקולרי. ברובד הכללי... תמציתו היא חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. רובד זה שלעניין הציבורי בפרסום אינו נדרש לא להוכחה ולא לטיעון. הוא מדבר בעד עצמו, הוא מהווה תחנת מוצא למסע הפרשנות. חזקה חלוטה היא... שלציבור יש עניין בפרסום הליכי בית המשפט – הליכי בית המשפט עצמם הם "עניין ציבורי" – ועניין זה מתקיים ופעיל בכל הליך.

הרובד השני הוא הרובד הפרטיקולרי, והוא עניין ציבורי מיוחד שבפרסום... עניין ציבורי מיוחד יכול שיתעורר למשל בשל מהות המעשים שהחשוד נחשד בעשייתם או בשל זהותו של החשוד... שאלה נוספת היא עד כמה זכתה החקירה לפרסום עד שמתבקש איסור פרסום שמו של החשוד. כך למשל אם ממילא נתפרסמו פרטים על זהותו".
עד כאן מפסק הדין.

האם השופטת נאור נתנה דעתה לדרישת החוק, וביצעה את השקילה הראוייה כפי שהחוק מורה אותה?

האם השופטת פעלה על-פי הקווים המנחים שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון בעניין המשקל הראוי שיש לתת לעניין הציבורי? האם השופטת פעלה על-פי הקווים המנחים שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון לעניין בחינת חומרתו של הנזק הנטען?

נוסח הצו שהוציאה השופטת איננו מאפשר להשיב על השאלות הללו בחיוב.

נוסח הצו שהוציאה השופטת מעלה ספק רב אם היא בכלל הביאה בחשבון את העניין שיש לציבור בפרשה המדוברת.

בשולי הדברים נעיר:

הוצאת צו איסור פירסום הינה ארוע משפטי חריג לכלל הבסיסי של פומביות הדיון.

עד כמה חריג הוא הארוע ניתן ללמוד מדבריו של בית המשפט העליון בפסק דין (כבוד השופטת ארבל - בש"פ 2484/05), שניתן לאחרונה באשר לחשיבות פומביות הדיון.

להלן הדברים:

"בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק"... זהו הכלל ונקודת המוצא העומדת בבסיס ההליך השיפוטי במחוזותינו. יש שיאמרו אבן יסוד היא ויש שיאמרו כי בעיקרון-על עסקינן, "עיקרון שאינו נופל בחשיבותו מעקרונות כבוד האדם וזכותו לשמו הטוב"... מכל מקום, אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן.

פומביות הדיון חיונית היא. כך יכול כל אזרח להיחשף להליך המשפטי, בין אם עניינו בהליך הנו אישי ובין אם התעניינותו נובעת מכל טעם אחר. זכותו הבסיסית של כל אזרח לדעת, ללמוד ולחקור את המתרחש בתוך אולם בית המשפט, בטרקלין בו דנים על החטא ועונשו כמו גם את זהות השופט היושב בדין, את זהות בעלי הדין ואת טיבה של ההכרעה השיפוטית"

הדברים מדברים בעד עצמם.

מן הדין, איפוא, שבארוע חריג שכזה של הוצאת צו איסור פירסום – החסוי מעין הציבור - ישקיע השופט גם מאמץ חריג לשקול באופן מעמיק את הגורמים הרלוונטיים שאמנם יצדיקו הוצאת צו שכזה.

תאריך:  03/10/2005   |   עודכן:  03/10/2005
עו"ד יוסי דר
מועדון הבלוגרים עוקבים: 16 לקבלת רשימות יוסי דר לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
בשנה הזאת, שנת 2005 המסתיימת עלינו לטובה(?) נחגג ברוב פאר והדר (ככל הניתן) עשור לאינטרנט בישראל, שעבר דרך ארוכה מאז התחיל כמחשבים גדולים ומסורבלים בעיקר במעבדות למינהם במוסדות אקדמיים עד אשר הפך לכלי זמין כמעט לכל אדם ומשפחה במעמד בינוני לפחות.
03/10/2005  |  איתמר מרגלית  |   מאמרים
חיילי צבא ההגנה לישראל ומפקדיו,
03/10/2005  |  רא"ל דן חלוץ  |   מאמרים
נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הפיץ לאחרונה בקרב כלל השופטים טיוטה של כללי אתיקה לשופטים וביקש תגובותיהם. הסעיף העיקרי בטיוטה - סעיף 15 - עוסק במצבים שונים בהם שופטים נקלעים לניגודי עניינים (כגון קירבה לבעלי הדין או לעורכי הדין וכו' וכו'), המחייבים אותם לפסול עצמם מלשבת בדין.
03/10/2005  |  עו"ד יוסי דר  |   מאמרים
אם למרות הקושי ננסה לרגע למחוק את החיוך הציני ביחס למראות השבוע שעבר במרכז הליכוד נאמר שהיה שם ניצחון של ההמשכיות והיציבות. שנים ארוכות מפמפמים פרשנים פוליטיים, מומחים למדע המדינה וכמובן פוליטיקאים מהמפלגות הגדולות, כי בחירות תכופות מדי, בריחת מצביעים למפלגות קטנות והחלפת שלטון בשרשרת, מערערים את היציבות של המערכת השלטונית בישראל (ואת המדינה כולה), זאת בעוד שמפלגות גדולות, בחירות במועדן והימנעות מהחלפת מנהיגים - מבטיחים את היציבות. רק מה - היציבות הזו יכולה להיות מעט מושחתת, טיפה בהמית ונעדרת אידיאולוגיה.
03/10/2005  |  ד"ר אמיר חצרוני  |   מאמרים
כתבה לי לוחמת בשחיתות שנפגעה משחיתות מערכתית, העו"ד והפובליציסטית כרמית גרינפלד זרביב:
03/10/2005  |  מיכאל שרון  |   מאמרים