יום ראשון 29 מרץ 2020  04:04
על טעויות של שופטים

מה קורה כאשר טעות בשיפוט זוחלת לה ועולה עד לערכאה הגבוהה ביותר? ואם כל אפשרויות התיקון מוצו, אך הטעות אינה מתוקנת למרות הכל? התשובה פשוטה: הטעות נשארת ואיננה מתוקנת זוהי השיטה וזהו המחיר, האכזרי לא פעם, שחברה נדרשת לשלם

▪  ▪  ▪

במאמרו המצויין של חוקר המוח פרופ' ידין דודאי ("כתם עיוור", הארץ, 10.10.05) מזהה המדען את אותו "כתם עיוור מנטלי" שהחשיך את תפישתם של השופטים שישבו בדינה של השופטת הילה כהן, וכדבריו גרם לכך "שאין הם רואים, שבמו ידיהם במין ניתוק מעורר השתאות הם תורמים לערעור מעמדה של מערכת המשפט".

וממשיך המדען וקובע שתנאי הכרחי להיחלצות מהתופעות הללו של העיוורון שסימא את עיניהם של השופטים הוא כדבריו "מודעות עצמית ונכונות להבין שהן מסוגלות להתפתח גם אצל מי שידיעותיהם מעמיקות וניסיונם עשיר ומעמדם מכובד".

וכחלק מתהליך ההבראה מביע פרופ' דודאי תקוותו, בין היתר, כי "שופטים יסכימו לפשפש במעשיהם בשקיפות הראויה".

דומה, שבהבעת התקווה הזו נתפס פרופ' דודאי למעין טעות או אי הבנה של אחד העקרונות המונחים בבסיסה של מערכת המשפט.
ולעניין זה, אין לנו עדות טובה יותר מעדותו של נשיא בית המשפט העליון.
באיגרת לכל השופטים ששיגר לאחרונה נשיא בית המשפט העליון לרגל שנת המשפט, מתמרמר הנשיא אהרן ברק על "ההתנפלות חסרת הרסן" על שופטיה של השופטת הילה כהן, ובין היתר מתקומם כנגד הדרישה של אותם שלוחי רסן, שלפיה "על השופטים להודות בפומבי בטעותם".

לא ננתח כאן את התבונה שבמתן פומבי לעמדה השוללת הודאה פומבית בטעות.
אבל כיוון שהדברים כבר נאמרו והנשיא ברק הביע עמדתו, ניתן בהחלט לראות בהם תשובה לתקוותו של פרופ' דודאי לעיל כי "שופטים יסכימו לפשפש במעשיהם בשקיפות הראויה".
במילים אחרות, עמדתו של הנשיא ברק היא כזו: לפשפש במעשיהם - כן! בפומבי - לא ולא!
כי אם שופט יודה בפומבי בטעותו הוא יחתור בכך תחת אותו דבר נורא הוד, קצת מפחיד, הקרוי בפיהם של חרטומי המשפט "עקרונות יסוד של השיטה".
ואחד העקרונות הללו אומר ששופט שטעה בפסק דין - הטעות ניתנת לתיקון על-ידי שופט גבוה ממנו.
שופט שיודה בפומבי בטעות יערער קשות את תפקודה של המערכת ההיררכית הזו.

כך למשל, היעלה על הדעת שבעל דין יערער לבית המשפט העליון על פסק דין שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי, ונימוק הערעור יהיה ההודאה של השופט המחוזי בטעותו?
או היעלה על הדעת מצב ששופט יודה בפומבי בטעותו וערכאת הערעור תקבע שהוא לא טעה?
או היעלה למשל על הדעת מצב שבו שופט מחוזי יודה בפומבי בטעות, והטעות שהשופט הודה בה תישאר על כנה ולא תתוקן כי לבעל הדין שניזוק כתוצאה מאותה טעות אין משאבים כספיים להגיש ערעור לבית המשפט העליון?
דומה שאין צורך בדוגמאות נוספות.

ומה הדין כאשר טעות זוחלת לה ומטפסת במעלה ערכאות הערעור עד שהיא מגיעה לתחנה האחרונה והסופית, וכל אפשרויות התיקון מוצו - אך הטעות אינה מתוקנת למרות הכל?
התשובה פשוטה: הטעות נשארת ואיננה מתוקנת.

וכך, טעות שכזו יכולה גם לשבת - לשווא - שנים ארוכות במאסר עולם, עד שיבוא גורם מחוץ למערכת המשפט, נשיא המדינה, ובחנינה יצמצם קצת את נזקיה של אותה טעות.
זוהי השיטה וזהו המחיר, האכזרי לא פעם, שחברה נדרשת לשלם.
אבל אולי ניתן למצוא מעט מרגוע למצפון כאשר מתבוננים אל הנעשה במערכות משפטיות אחרות, לרבות בכמה מדינות בארץ נאורה כמו ארה"ב.
שם משכיבים את הטעות על מעין מיטה לא כל כך נוחה, מחדירים לעורקיה זריקה מתאימה, וכעבור שנייה ורבע עוברת הטעות לעולם שכולו טוב.

תאריך:  10/10/2005   |   עודכן:  11/10/2005
עו"ד יוסי דר
מועדון הבלוגרים עוקבים: 16 לקבלת רשימות יוסי דר לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
קשה שלא להתרשם מהעקיבות – אותה תכונה, השומרת אותנו במסלול, גם אם ידוע מראש שיובילנו להתרסקות. בדבקות נוראה אנחנו ממשיכים לעשות את אותן שטויות ואת אותם מחדלים כאילו אין ברירה אחרת.
10/10/2005  |  אביתר בן-צדף  |   מאמרים
כרגיל באזורנו, הממשלות השונות שדנות בבעיית הפשיעה מקימות ועדות שמחליטות להקים עוד ועדות. מה שהמשטרה צריכה היום יותר מכל, כסף לתקנים, היא לא מקבלת. מעת לעת קמים שרים לביטחון פנים וראשי ממשלה ומציעים פתרונות יצירתיים. הפעם: מתן סמכויות נרחבות לפקחי עיריה שיוכלו לעצור פושעים ויזניחו את הטיפול בבעיות המפריעות לאזרח.
10/10/2005  |  שלומי דיאז  |   מאמרים
בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו בסין ב-5 באוקטובר 1923 הודיע הנבחר צ'או קון, לכל 804 חברי הפרלמנט כי יתוגמלו אם יבואו להצבעה ויצביעו בעדו. 555 חברים הגיעו, 480 מהם קיבלו כל אחד 5,000 יואן, כגמול על חלקם. האחראים על הלוגיסטיקה והפצת המידע, שעזרו ל-480 מהם להגיע ולבחור תוך קבלת הסכום שהובטח, הועלו בדרגה.
10/10/2005  |  אורי נטע  |   מאמרים
היום קראתי על בני המזל, אלה שבהגרלה הגדולה הרוויחו ביושר ובגדול. הם זכו בפרס שמעטים יכולים לכמת אותו, אולם אין עוררין שהפרס הוא לחיים.
10/10/2005  |  ארז רואימי  |   מאמרים
בפרפראזה לקלישאה "הכל יודעים מדוע נכנסת כלה לחופתה", ניתן לומר שבתקופת שרון "הכל יודעים מדוע איש ליכוד המיר את נאמנותו". ואם לא הכל יודעים, רוני בראון בטוח ידע.
10/10/2005  |  נרי אבנרי  |   מאמרים