יום ראשון 24 אוקטובר 2021  19:23
על אומץ-רוח, אומץ ורוח
[צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]

יש לנו שני עמים אמיצים - היהודים והערבים ויכול היה להיות שלום מעולה ותמידי פה, אלמלי הנהגות מתלהמות, אלמלי כמה רודפי שלום קיצונים ו"אמיצים"

▪  ▪  ▪
הייתי יכול לבחור למאמר גם כותרת: "הירקת וגם ירשת... תקציבים ממשלתיים, פרסים יוקרתיים ורווח כספי." אבל אנסה לדבוק בעקרונות של סוקרטס מורי ורבי לדון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. לכן, לא אדון באנשים אלא בתופעה שהם מייצגים.

נספר אם כן על במאי סרטים אמריקני מפורסם, שסרטיו יפים כחליפותיו, שאמר על במאי סרטים ישראלי שסרטו זכה בפסטיבל קאן: "מה ש... עשה היה אמיץ. הוא מדבר על ישראל ועל הדברים הלא טובים שאני יודע שקורים בה. זו מדינה שאם אתה אומר משהו רע עליה, גם לך יכול לקרות משהו רע. הרגשנו צורך לעודד את האומץ שלו. זה סרט שצריך לראות אותו". ולכן, ניסיתי לחקור האם אותו במאי ישראלי אכן ניחן באומץ-רוח או סתם ברוח, כי אני מוקיר בכל מאודי אנשים עם אומץ-רוח ויצא לי מוניטין די טוב בתחום זה שאף זיכו אותי בעיטור המופת של אומץ, הארגון הידוע שנוסד למלחמה בשחיתות על-ידי האמיץ שבאדם אריה אבנרי. כי באתי לדבר כמרק אנתוני ב-"יוליוס קיסר" על אנשי כבוד ואומץ, כי כולם אנשי כבוד, אמיצים מאין כמותם.

הסרט עוסק בברך של עהד תמימי שנידונה לשמונת חודשי מאסר על תקיפת חיילי צה"ל ושסמוטריץ', שאיני נמנה על מעריציו, אמר עליה כי היא: "הייתה צריכה לחטוף איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך". בקרב הפלשתינים ורבים ממעריציהם נחשבת תמימי לגיבורה והיה לנו זמר דגול שאף השווה אותה לדוד שסטר לגולית, לאנה פרנק, חנה סנש וז'אן דארק. אומנם איני פרופסור להיסטוריה אבל למיטב ידיעתי אנה פרנק מתה במחנה ריכוז, חנה סנש הוצאה להורג בהונגריה וז'אן דארק בכלל עלתה על המוקד. אותה עאהד ישבה בסך-הכל כמה חודשים במאסר וזכתה לתהילת עולם. הייתי אולי מגדיר אותה כאמיצה, אם הייתה סוטרת לחייל ירדני בירדן שבה שמונים אחוז מתושביה הפלשתינים חיים תחת שלטון האשמי, שטבח בהם ללא רחם כמה עשרות אלפים מבני עמם בספטמבר השחור. היא הייתה אולי אמיצה אף יותר אם הייתה סוטרת לחייל של חמאסטן שטבח אלפים מבני עמה, או אפילו לחייל של הרשות שמעלימה את מתנגדיה ומדכאה באכזריות הפגנות מחאה. במקום זאת היא חברת כבוד במועצה הלאומית הפלשתינית. הנ"ל חכמה על הצבא הכי מצפוני בעולם, נראה אותה סוטרת לאייטולה אירני...

ואם כבר אנו עוסקים בברכיים של פלשתינים הנסתתמו מעיינות היצירתיות של אותו במאי ישראלי? מדוע לא עשה סרט על חיילי צה"ל שירו על ברכיהם של עשרות או מאות מתוך עשרות אלפי הפלשתינים המוסתים שרצו לצאת בצעדות השיבה לטיול בוקר לקטוף כלניות או לטבוח אי-אלה יהודים, כי הרי אל-אקצה בסכנה ורק נסוגונו מכל סנטימטר מרצועת עזה. ובאותה מידה הנסיגה מהרשות לפי הסכמי אוסלו ההזויים הביאה לנו את האינתיפאדה השנייה שבה הארכי רוצח המושחת ערפאת, חתן פרס נובל לשלום ויקיר האומה הפלשתינית ויפי הנפש במערב, טבח בנו ללא רחם למעלה מאלף אזרחים כששלח מחבלים "אמיצים" להתפוצץ בקניון או באוטובוס הומה אדם. אבל נזכרתי שלא ניתן לקטוף כלניות בעוטף עזה כי השדות שרופים על-ידי בלוני התבערה שהם יונות השלום של שכנינו, שדבקים עדיין באמנה הפלשתינית וברצונם להשמיד אותנו, שאינם מכירים במדינה יהודית ודוגלים בזכות השיבה. והמעיין במצע של המשותפת יגלה שגם הם לא מכירים במדינה יהודית ודוגלים בזכות השיבה, כמו BDS.

אך ניחא, עאהד אולי אמיצה בעיני כמה זמרים ישראלים, במאים ושחקנים, סופרים וציירים. אבל מה הוא האומץ של הבמאי הישראלי שלא מסכן דבר על התרסתו במדינה שלו, לא את חייו כמתנגדי המשטר הנאצי, לא את החופש שלו כמתנגדים של פוטין, אפילו לא את פרנסתו כבמאים בימי מקארתי בארה"ב. הוא לא רק ממשיך לקבל תמיכה ממשלתית על סרטיו, תרומות נדיבות של כל אוהבי ישראל, אלא גם קוצר פרסים ותהילה. איפה כאן האומץ? על זה מגיע לו פרס? אם אותו במאי אמריקני היה אומר שהוא מקבל את הפרס על איכויות אמנותיות דיינו, אבל הפרס ניתן לו כדי "לעודד את האומץ שלו". זהו מצב WIN WIN מבחינת הישראלי, הוא רק מרוויח מההתרסה שלו נגד המדינה, וכל המרבה הרי זה משובח. רוח הזמן היא כיום: הכה ביהודי, הכה בישראל, השמץ אותה, השווה אותה לגרמניה הנאצית, רוצחת ילדים חפים מפשע, עוסקת ברצח עם, באפרטהייד. ולעזאזל העובדות, כפי שהוכחתי בספרי עב הכרס "הרפובליקה השנייה של ישראל", במאות מסות, מאמרים ופוסטים, ועשו זאת בהצלחה יותר גדולה מיטב העיתונאים האובייקטיביים שעוד נותרו בישראל. ילדים מתים בעזה כי החמאס יורה אלפי טילים על תל אביב וירושלים כדי לטבוח בנו אלפי אזרחים כי בא לו שאל-אקצה בסכנה והטילים נורים מריכוזי אוכלוסייה שזה פשע נגד האנושות, אבל למי איכפת. עלילת הדם על השוואה לגרמניה הנאצית מוזמת באמת הפשוטה - שאם היינו כמוה היינו טובחים שישה מיליונים פלשתינים כנאצים, ולפני כן היו נתלים בראש חוצות הבמאים לוחמי החופש.

אך אותו במאי ישראלי מעוטר שאינו מסכן את עצמו ונחשב לאמיץ ומכובד לא בודד. ולכן הבעיה אינה אישית אלא גנרית. אני רק תוהה איך הבמאי דורש שהמדינה תתמוך בסרטו כשהוא בא להשמיץ אותה, כמו בעל מכה שדורש שאשתו תתמסר לו, למרות שהוא מקלל ומכה אותה, כמו אותה אישה רומניה שגם נותרה מוכה, אנוסה ושדודה. למה רק אני התמים לא חשבתי לבקש מימון מהטייקונים שעשקו את בעלי מניות המיעוט, כשכתבתי על כך תיזה וספרים, הרי זו חובתם, על-פי עקרונות הדמוקרטיה, חופש הביטוי והמחקר, וכל מי שלא מסכים איתי הוא פשיסט. אבל בעקבות המאבק האתי שלי הסתתמו מקורות פרנסתי, כי הרי הטייקונים אינם פריירים, בשעה שהבמאי היקר שלנו זוכה בשלל פרסים ולא צריך לדאוג לפרנסתו בשנים הקרובות, אחרי שגם זכה למימון ממשלתי ואחר. האם הוא אמיץ, לפחות כמו המפגינים בבלפור שמסתכנים באלימות המשטרה, כמו המפגינים בבלרוס, ברוסיה, באירן?

כשסופר ידוע נושא את נאום הקוואזי-בית שלו בערב יום הזיכרון בעצרת יחד עם משפחות מחבלים במה הוא מסתכן? הוא לא מסתכן במאסר, בתביעת דיבה, מקסימום יגנו אותו כמה טוקבקיסטים אלמונים ושרת התרבות. אבל הוא לא מתרגש לא מהטוקבקיסטים שהוא לא קורא ולא משרת התרבות כי היא לא קוראת את צ'כוב. מה "מקריב" הנואם כשהוא יוצא בשצף קצף נגד מדינתו ואומר שהיא פחות מבית? האם מספר הקוראים שלו יקטן? יש לו את קהל הקוראים המסור שלו בארץ ובעולם שדבריו אף יאדירו אותו בעיניהם, או לכל היותר יהיו אדישים למסרים שלו, כי הוא נשפט על איכויותיו הספרותיות, כמו שווגנר נשפט רק על גאוניותו כמלחין ולא בגלל היותו אנטישמי. האם המדינה תחרים את רכושו, הוא יודע בוודאות מוחלטת שזה לא יקרה. מה הדבר החמור ביותר שיקרה לו? הוא מקבל למחרת את פרס ישראל וצריך ללחוץ את ידו של נתניהו עם פני אבל, כאחד שכפאו שד.

מה קרה לכל היונים שאמרו דברי בלע נגד המדינה, המתנחלים, הממשלה? הם מוזמנים להרצות במכללה לביטחון לאומי, מקבלים פרס ישראל ונושאים חן בעיני כל מי שחושב כמותם. מכיוון שהיונים ממילא מצויים במציאות וירטואלית, עם העיתון שלהם, החברים שלהם, הצדקנות שלהם והמוסר שלהם שאין בלתו, הם יכולים להגיד כל דבר מבלי שיאונה להם כל רע. מי שהסתכנו היו אדריכלי הסכם אוסלו, שחתמו על ההסכמים בתום לב, באומץ ובתמימות לב (בינינו, גם בגין לקח הימור עם סאדאת שהתגלה כאיש אמיץ ואציל שלא כערפאת הנוכל והרוצח), כשהיה בן בליעל שרצח את רבין בשנת 1995 בשל כך, כמו שהיה בן בליעל שרצח את סאדאת. אמיל גרינצווייג משלום עכשיו נרצח בשנת 1983, הונח מטען חבלה בפתח ביתו של פרופסור, שהתיימר להבין בפשיזם והוציא את דיבת הארץ בלה מונד ותחת כל עץ רענן, והיו כמה התקפות פיזיות, אבל אלה יוצאים מהכלל לעומת מאות אלפי ההשתלחויות נגד המדינה. כך שלעיתים נדירות ביותר איש שמאל מסתכן מעבר לתגובות של טוקבקיסטים. ולעומת הסיכון הזה, שהוא בוודאי לא ממשלתי, ציבורי, כלכלי או חברתי, מה היתרונות? מצטטים אותך, את מאמריך ונאומיך בעיתונים חשובים ביותר בעולם ובישראל. מזמינים אותך להרצות במיטב האוניברסיטאות במשכורות עתק בהשוואה למשכורת בישראל. מפרסמים את ספריך במיטב הוצאות הספרים. אתה גם מקבל פרסים מאוד יוקרתיים.

כשאתה משתלח נגד המתנחלים ספרייך הופכים לבסט סלר. כשאתה שגריר, אלוף או קצין צה"ל לשעבר וקורא לחרם או אוסף ראיות מפלילות נגד המדינה, ראשיה וצבאה, אתה מתקבל בכבוד רב במדינות רבות, ביניהן ידידותיות לישראל, ובאו"ם וארגונים לזכויות אזרח. זה כרוך לא רק בכבוד, כי אם גם בתרומות ובהרבה מאוד כסף וזה בהחלט משתלם. אתה קול המצפון והמצפן, אבל האם אתה מסתכן כמו תומאס והיינריך מאן, כמו מרלן דיטריך שהעזו להתבטא נגד היטלר, כמו סוקרטס שהוכרח לשתות את כוס התרעלה, כמו סולז'ניצין שהוגלה לסיביר, כמו אמיל זולא שכתב את "אני מאשים" נגד הנהגת צרפת, גלה ללונדון כדי לא לשבת במאסר ובסוף נרצח, כמו הנביאים? אתה בקושי מסתכן כמו טרטיף, וזה אולי מתאר אותך! אתה נלחם נגד המדינה בחרבות מעץ בתיאטרון ואתה חושב שאתה סירנו העשוי ללא חת, כשאתה יודע שהמדינה לא תארוב לך ותרצח אותך כפי שעשו לסירנו. ככל שאתה מרבה להשתלח נגד המדינה אתה מרוויח יותר, אתה מוערך יותר, מצוטט יותר, מוזמן יותר.

בקזינו אתה מסתכן כשאתה עלול להפסיד, ברולטה של ההשתלחות נגד המדינה אתם יכולים רק לזכות ואתם עוד טוענים לסיכון! קל מאוד להיות קומוניסט של סלון בצרפת ובאיטליה הדמוקרטיות, הרבה יותר קשה להיות סרובניק בברית המועצות. אתה לא צריך להגיד שהמדינה נאצית, מספיק שתגלם את מפיסטו ותדבר על השלכות אקטואליות על חופש הביטוי. האנשים האינטליגנטים כבר יעשו את ההקשרים המתאימים ויחשבו שישראל הפכה להיות נאצית, בעוד שמתנכלים לחופש הדיבור גם ברוסיה ובעוד מאה מדינות אחרות, בפלשתין, ברוב מדינות ערב, באירן. אבל הס מלהזכיר, רק המדינה שלך אשמה, למה - כי זה משתלם לך להגיד, אתה שכיר חרב של אוהבינו. אתה גיבור בערבון מוגבל, היפים והאמיצים על הבמה כאשר הם יודעים שהם רק יכולים להרוויח מכך כי עוד לא קרה דבר לשום שחקן, במאי או איש קולנוע שהשתלח נגד המדינה. אתה גיבור ומסרב להופיע באריאל ואתה משלם על כך מחיר כלשהו? אתה קורא לחרם על ישראל, על ההתנחלויות, אבל מישהו יחרים את ספריך, סרטיך?

ראיתי לא מזמן סרט דלוח על אוסלו, שמתאר כמובן בצורה אוהדת את כל גיבוריו ומדבר רק בשתי דקות בסוף כבדרך אגב מה קרה בעקבות ההסכם. אבל למה התיאטרון הישראלי לא נותן במה לניצים שיכתבו מהגיגיהם על אוסלו, על תנופת ההתנחלות וגאולת הארץ, למה אין הצגות על השחיתות והרצח של הפלשתינים כלפי בני עמם, על המחבלים אבל לא בצורה אוהדת כלוחמי חופש אלא כרוצחים מתועבים, מחזה שיתאר את מר גורל הקורבנות? אני אפילו מתנדב לכתוב מחזה שמציג אלה מול אלה פרוטגוניסטים עם השקפות ניציות ויוניות, שיוצג בבוקרה פיל מישמיש. אלא אם כן היו מייחסים קרבת משפחה בין יעקב קורי ורייצ'ל קורי, שנהרגה בתאונה על-ידי דחפור צה"לי, כשניסתה לחסום בגופה פעולת הריסת בתים שעשה צה"ל על גבול הרצועה ב-2003. כי עליה דווקא כתבו שירים, העלו מחזה בלונדון בבימוי אלן ריקמן "שמי הוא רייצ'ל קורי", הצגה שהועלתה בפסטיבל ב-2008, סרטים תיעודיים שהופקו בידי ה- BBC. סימון ביטון ביימה את הסרט רייצ'ל ב-2009 והוא הוצג בפסטיבל ברלין. ואף קראו במשט לעזה ספינה מאירלנד על שמה. גולת הכותרת הם הרחובות על שמה ברמאללה ובטהרן. והפרסה בכל העסק היא שרייצ'ל קורי הפגינה נגד ישראל כלוחמת חופש ושמה מתנוסס בטהרן, שדיכוי החופש בה הוא פי אלף מאשר בישראל, שלא לדבר על משטרי הרצח, הטרור והשחיתות של הפלשתינים ברמאללה ועזה. היה זה רבין שר הביטחון שאמר בעת האינתיפאדה הראשונה על המתפרעים הפלשתינים "נשבור להם את הידיים ואת הרגליים". למה הבמאי של הסרט שזכה בקאן לא עשה סרט על הברכיים של המתפרעים האלה שצה"ל הכה בהם ללא רחם, כמצוות רבין, אלא דווקא בפגיעה הוירטואלית של הברך של עאהד באמירה של סמוטריץ', שאינו שר ביטחון, שלא פגע בפועל בברך של עאהד. מה קרה? לרבין יש חסינות במציאות הוירטואלית של היונים?

לפני כמה שנים נכתב הספר הטוב ביותר שנכתב בישראל מאז דור המייסדים - עגנון, שמיר ותמוז - הספר "חופשת שחרור". ספר מדהים, יצירת מופת, פורץ דרך מבחינה ספרותית, רעיונית והיסטורית, שלא זכה לשום סיקור של ממש, גם לא של העיתון הכי יוני במדינה. רצה הגורל, שאני הייתי היחיד שכתב עליו מאמר ביקורת ופרסמתי אותה בכעשרה אתרים. כי כל חטאו של הספר שהוא מתאר בצורה אובייקטיבית את המציאות הישראלית, נכתב על-ידי יונה, עם אהדה גדולה לשמאל, אבל לא נופל לתהומות השנאה כלפי המתנחלים ומתאר אותם כבני אנוש ולא כמפלצות. והכי גרוע, הוא מעז לקבוע כי גם הערבים אשמים במה שקרה להם. אוי, לאוזניים השומעות בכפירה בעיקר, שרק אנחנו אשמים, הערבים טלית שכולה תכלת וחצי מהעם רוצחי רבין, קלגסים או ניאנדרטלים. אבל אין נביא בעירו והספר האובייקטיבי, שלא חוטא בדמוניזציה לישראל, זכה להצלחה גדולה דווקא בגרמניה. וכך כתב לי לאחרונה הסופר שלו: "קורי יקירי, אני שמח לשתף איתך ביקורת טובה מאוד ששודרה הבוקר ברדיו הגרמני על הרומן שלי "חופשת שחרור" שיצא אמש בגרמניה בשם "הרוח הגדולה של הזמן". אתה היית הראשון שהגיב בחיוב רב על הספר, ואני זוכר ותמיד אזכור את הדברים המלבבים שכתבת אודות הספר הזה, שעבר בארץ מתחת לראדאר. שלך, ..." ואם מחרימים סופר דגול כמוהו, מה הסיכוי ליוצרים ניצים בלטיפונדיות של השמאל? הם היו כנראה מחרימים אם לא את צ'כוב אז בוודאי את טולסטוי, את קאמי, את המינגווי, ואת צ'רצ'יל...

זכיתי להכיר את האדם הכי אמיץ שפגשתי - אריה אבנרי. הוא העז לצאת בחירוף נפש נגד השחיתות הציבורית בכתבות התחקיר שלו ואיבד את עבודתו, את פרנסתו, עד שהקדיש את כל זמנו ומרצו להקמת אומ"ץ שנמניתי בין מייסדיה. הוא התקיף אישית את ראש הממשלה המושחת אהוד אולמרט ואף כתב על כך מאמרים וספרים. אבל הס מלהתקיף את אולמרט בחוגי השמאל כי הוא הפך ליונה בצוק העיתים והם טוענים באמונה שלמה שתפרו לו תיק בגלל שרצה לעשות שלום, תיאורית קונספירציה זדונית. עד היום הוא מוזמן לסימפוזיונים ואף צפיתי בו במשך שעתיים שוטח את משנתו היונית באנגלית צחה. אין כנראה גבול לחוצפה ולצביעות, לאג'נדה שמטהרת כל שרץ, עד שאתה מוכן לחבוש שטריימל בשביל להחזיר עשרות אלפי מחבלים ללב הארץ, שאתה מרגיש פעמי כ"ט בנובמבר כשאתה בונה בית לאומי לאויביך המנהיגים הפלשתינים, שמאז חאג' אמין אל חוסייני, בן בריתו של היטלר, דבקים ברצונם להשמיד אותנו, כפי שהם מוכיחים חדשים לבקרים, בזירה הבי"ל, בפיגועים ובטילים מעזה.

לא אעשה השוואה בין האומץ או הרוח של אבירי המצפון שמוכנים להקריב את ישראל על קידוש השם הפלשתיני לבין האומץ האישי שלי. יהללך זר ולא פיך, למרות שזה היה יכול לתת לגיטימציה חזקה לטיעונים שלי. עשו את זה טוב ממני מעניקי עיטור המופת של אומץ ב-2015 ותיארו זאת בהרחבה תחת הכותרת "שחיה נגד הזרם". אבל המחיר האישי ששילמתי על מאבקי נגד השחיתות היה פי מאה יותר כבד - כלכלי, חברתי ופיזי - מהמחיר שמשלמים, אם בכלל, הבמאים, השחקנים והסופרים, שלא רק שלא משלמים מחיר אלא רק מרוויחים מהתרסתם נגד המדינה. ואיזו כוס תרעלה שותים כסוקרטס הסופרים, שחקנים, במאים, ציירים, קומיקאים, הפרופסורים האמיצים שלנו - את כוס ההצלחה! זהו לא אומץ לב כי אין פה סיכון, זאת נשיאת חן שרווח בצידה.

למי שהיה קשה זה לנעמי שמר, לספי ריבלין ולאפרים קישון בחוגים בהם שוררת משטרת המחשבות של השמאל, עם יישור לשמאל ברוח של סטאלין שמש העמים, קוריאה הצפונית ו- 1984. קשה לך להיות אפילו איש שמאל אם אתה לא אומר בדיוק את המנטרות המקובלות של פשיסט, נאצי, אפרטהייד, רוצחי ילדים, נאנדרטל, מתנחלים קלגסים, האסון של הכיבוש שאין בלתו. כל האידיאות פיקס של אוכלי הלוטוס. אם אתה איש שמאל ומתאר מתנחלים כבני אדם ומעלה על נס את המזרחים, לא כותבים ביקורת על ספריך, לא מעלים את מחזותיך, נדים באי נוחות כשאתה נמצא בקרבתם. ואני חושב שזה מוזר שהשירים הכי אהובים על עם ישראל - התקווה, ירושלים של זהב ועוף גוזל הם גם השירים הכי שנואים על הכתבים של העיתון עם אג'נדה יונית קיצונית. מה זה מעיד עליהם?

לעומת נאומים על קוואזי-בית, זוועתונים כפוקסטרוט, מחזות המשווים אותנו לנאצים, שמדכאים את לב שומעם, שנועדו להרשים, לשלהב, להרגיז ולהצדיק דברים שאינם ניתנים להצדקה. שנותנים לגיטימציה לשונאי ישראל, שמנצלים את ההזדמנות להשתלח בנו, בשומעם כי אנשי רוח בולטים סבורים שישראל כבר לא בית שלם עבורם, רק חצי בית, רבע, קוואזי-בית, ובכך יוצרים דה-לגיטימציה, דמוניזציה, נידוי ושיסוי נגד המדינה והיהדות. זה לא בון טון להיות חריג, עם מחשבה משלך, השקפת עולם שונה. אתה מוקע, אין לך זכות לדיעה משלך בקולקטיביות הרעיונית נוסח הקיבוץ הארצי של פעם. אם אתה משמיע טרוניה - אתה מקבל צעקות במוסר כפול, כי רק אנחנו יודעים מה טוב, כל השאר פרימיטיביים, מטפסים על עצים. כל מי שמחרים את ישראל ואת ראשיה, קורא להם - פשיסטים, נאצים, חברים של נאצים, אפרטהייד, רוצחי ילדים ואזרחים בכוונה תחילה - חוטא במוסר כפול, בצביעות, בהתעלמות מהעובדות, בדמוניזציה, בדה-לגיטימציה. אין אני מכליל כמובן את כל היונים ואפילו לא את רובם, רק את אלה שהגדרתי. כי אני מכיר ומוקיר יונים רבים שדבריהם שקולים, יצירותיהם מאוזנות, נאומיהם לא מתלהמים והם מדברים לא רק על תחלואי הארץ, על הגשמים והסגריר, כי אם גם על ימי האור. בישראל מתנהל כיום מאבק בין בני אור לבני חושך, סיפור על אהבה וחושך, בין אלה שרואים רק את החושך לבין אלה שרואים בראש וראשונה את האור, את האהבה, את ההכלה, את האחדות ולא את השיסוי, שהם חלק מהעם ולא סוגדים לאויבינו וקורצים לשונאינו, בקואליציה מהגיהינום בין אירן, הפלשתינים, הימין הנאצי, השמאל הקיצוני.

אלה שלא חשים בבית בישראל גם אחרי שבעים שנה כנראה שלא ירגישו בה בבית לעולם. כי התנאים שהם מציבים על-מנת שיחושו בבית יביאו לחורבנו של הבית והם ואנחנו נמות בהריסות. לא ניתן לבנות דופלקס עם אלה שחופרים מתחת לחדרים מנהרות בשביל לרצוח אותנו, עם אלה שבמטבח המשותף רוצחים אותנו בסכינים בקריאת "אלהו אכבר". עצוב, שעם אלה נמנים רבים ממיטב שחקנינו, סופרינו, אנשי הרוח שלנו. עצוב, שהם פוסלים את ההליך הדמוקרטי והשיפוטי בישראל וכשהוא אינו פוסק כרצונם, הם פונים לאו"ם, להאג, לדעת הקהל, לשונאינו.
אבל השיירה עוברת, ראינו איך הגזענים קוראים לנו גזענים, משתפי הפעולה עם הנאצים קוראים לנו נאצים, הרוצחים הכי נתעבים קוראים לנו רוצחים, מדינות טוטליטריות ובני בריתן קוראים לנו אנטי דמוקרטים. זהו עולם הפוך, מוסר כפול.

משחר ההיסטוריה העם היהודי סבל מדמוניזציה ורדיפות, ועם זאת ולמרות הכל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה! כי העם הפלשתיני השוכן בגדה, בעזה, רוצה בשלום להבדיל מההנהגה המתלהמת שלו. ואילו העם הפלשתיני היושב בירדן חתם איתנו על חוזה שלום. והערביים בישראל בוודאי רוצים בדו-קיום, כי אנו חיים בדו-קיום כבר 73 שנה למרות ההנהגה הבדלנית שלהם, חיים בדו-קיום בערים מעורבות כחיפה עירי, בערים ואזורים רבים, למרות הפרעות, באוניברסיטה, במקומות עבודה, בבתי חולים, במלאכה ובכלכלה ואם יתגשם חזון הרפובליקה השנייה גם בבתי הספר שבהם תהיה אינטגרציה מלאה. יש לנו שני עמים אמיצים - היהודים והערבים ויכול היה להיות שלום מעולה ותמידי פה, אלמלי הנהגות מתלהמות, אלמלי כמה רודפי שלום קיצונים ו"אמיצים".

תאריך:  21/07/2021   |   עודכן:  25/07/2021
יעקב קורי
משובי News1 ממשלת ישראל / ציוני השרים והסגנים (2021)

+פגז שנורה מישראל לבנון החטיא את המטרה בקילומטר וחצי
פגז ארטילרי של צה"ל שנורה ללבנון בתגובה לירי הרקטות ביום שלישי לפנות בוקר החטיא את המטרה בקילומטר וחצי. הפגז נפל בשטח פתוח ולא היו נפגעים (כאן חדשות).
[עידן יוסף, 12:33 21/07/21]
▪  ▪  ▪
מועדון הבלוגרים עוקבים: 5 לקבלת רשימות יעקב קורי לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן

מושגים
 בג"צ קציר   בשאר אסד 
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  ישראלי-ערבי
שר הביטחון, בני גנץ, האשים את לבנון והטיל עליה את האחריות לירי הרקטות הלילה לעבר ישראל.
20/07/2021  |  איציק וולף  |   חדשות
כוחות ארטילריים של צה"ל תקפו בשעות הבוקר (יום ג', 20.7.21) בשטח לבנון בתגובה לשיגור הרקטות מלבנון לשטח ישראל מוקדם יותר הבוקר.
20/07/2021  |  איציק וולף  |   חדשות
התחממות ישראלית-ירדנית מסתמנת לאחר שנים של יחסים מתוחים. רה"מ בנט פגש במה שאמור היה להיות ביקור חשאי את המלך עבדאללה ברבת עמון, ושר החוץ לפיד נועד עם מקבילו הירדני. על-פי דיווחים שונים סוכם במפגשים על סיוע ישראלי בהעברת עשרות מיליוני קוב מים מהכנרת לירדן ועל שיתוף פעולה מסחרי, בעיקר על-ידי יצוא ירדני לשטחי הרשות הפלשתינית. סיכומים אלה, בהם ישראל מסתמנת כצד הנותן וירדן כצד המקבל, אינם הסיפור המשמעותי בהתפתחות זו, שגם אם יש בה תועלת מדינית מסוימת לישראל היא עלולה להצביע על כיוון התפתחות מדאיג באסטרטגיה הישראלית במזרח התיכון.
19/07/2021  |  דורון מצא  |   יומני בלוגרים
הנשיא האמריקני ג'ו ביידן מתחיל בפגישות מדיניות עם מנהיגים מהמזרח התיכון, בקרוב יארח בבית הלבן גם את ראש הממשלה נפתלי בנט. עבדאללה מלך ירדן אמור להתארח היום בבית הלבן בוושינגטון אצל הנשיא ג'ו ביידן כמנהיג הערבי הראשון מאז נכנס הנשיא לבית הלבן, הוא יגיע לבית הלבן עם רעייתו המלכה ראניה ועם בנו יורש עצר חוסיין בן עבדאללה.
הלחימה בעזה (מבצע "שומר החומות"), קשיי הרכבת הממשלה החדשה ותפקודה לאור הרוב הפרלמנטרי המינימלי שלה ובעיות הקורונה, טישטשו להערכתי את הבעיות החמורות שנחשפו בפרעות ה-11 - 14 במאי 2021, בין יהודים לערבים. פרעות אלה היו חמורות יותר מאלו של אוקטובר 2000 ומכל מה שידענו מאז. אובדן השליטה על תנועת שב"חים מאיו"ש לתחומי הקו הירוק, האלימות המתמשכת ברחוב הערבי וגלישתה הגוברת לרחוב היהודי לצד התופעה המתרחבת של מעורבות ערבים ישראלים בחוגי השלטון הבכירים בישראל על כל היבטיהם - מחייבים לבחון מחדש את התמונה המלאה של צרוף עובדות אלה ומכלול השלכותיהן. בחינה זו חייבת להקיף את: יחסי הרוב-מיעוט, את משמעות אזרחותם במונחים של מילוי חובותיהם לצד זכויותיהם בחיי היום-יום, ההשלכות על הביטחון הלאומי של ישראל, נאמנותם למדינה ולחוקיה ואת ההשלכות האפשריות של עימות יהודי ערבי נוסף בנסיבות שמבצע "שומר החומות" הוא בגדר "טיול בפארק" מתון לעומתן.
18/07/2021  |  רפי לאופרט  |   יומני בלוגרים