יום ראשון 17 אוקטובר 2021  19:06
חדשה כמו נעלי גולדה, ספונטנית כמו האינטרנציונל
מבויים. כנס השמאל [צילום: חדשות 10]

הכאילו-חדשה הזאת, מיסודה של מפלגת העבודה, נועדה בעצם "למַרְכֵּז" את מפלגת העבודה בעיני הבוחרים, למשוך אל "העבודה" אנשי מרכז או מאוכזבי "עבודה" ואחרי הבחירות לחבור אליה כדי "להמריצ" אותה

מופע הבכורה שארגנה לעצמה 'מפלגת השמאל החדשה' ב'צוותא', לוהָק על-פי תמהיל פרסומאי, בויָם מקצועית ותוזמָן על-פי שעון שהרכיב אהוד ברק

▪  ▪  ▪
בסוף השבוע שעבר קיימה ההתארגנות המכונה "מפלגת השמאל החדשה" את "כינוס היסוד" שלה באולם "צוותא" בתל אביב. כאילו היו מסוגלים יורשיהם של יוסי שריד, שולה אלוני ויוסי ביילין להשיק איזו יוזמה פוליטית שאינה נראית כמו "הפנינג" אינטימי של אמנים ואנשי רוח, כמו התעוררות ספונטנית של רגש ואינטלקט, שאיכשהו התקשורת תמיד רושמת בו נוכחות מאסיבית.

בין 300 "יוזמי התנועה ותומכיה" שבאו להפגין בגופם את התמהיל הנדרש של "אנשי ציבור, תרבות ואקדמיה", מנתה עבורנו התקשורת את יו"ר מרצ ח"כ חיים אורון (לשעבר מזכיר "השומר הצעיר", מזכיר הקיבוץ הארצי, ח"כ מטעם מפ"ם, ח"כ מטעם מרצ וממייסדי "שלום עכשיו"), המיועד לעמוד בראש מפלגת-על מאוחדת של מרצ ושל זו החדשדשה, עוזי ברעם (לשעבר שר מטעם מפלגת העבודה), יוסי קוצ'יק (מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת כהונת אהוד ברק בתפקיד וכיום איש "המכון הישראלי לדמוקרטיה"), עו"ד צלי רשף (ח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה, ממייסדי "שלום עכשיו", מנכ"ל חברת הניהול של נכסי משפחתו ביניהם הוצאת הספרים "כתר", מגיש תוכנית ברדיו ואחיו של השדרן רפי רשף), פרופ' אביעד קליינברג (היסטוריון ופובליציסט בידיעות אחרונות), פרופ' מרדכי קרמניצר (לשעבר יו"ר הנהלת "האגודה לזכויות האזרח" ונשיא מועצת העיתונות, וכיום מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית בכיר ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה"), אברהם בורג (לשעבר ח"כ מטעם מפלגת העבודה), יעל דיין (ח"כ לשעבר מטעם "העבודה", בתו של משה דיין - שר מטעם "העבודה"), עו"ד גלעד שֶׁר (חבר הנהלת "האגודה לזכויות האזרח", חבר "המועצה לשלום וביטחון", לשעבר כתב "קול ישראל" וראש לשכת ראש הממשלה אהוד ברק), ניר ברעם (סופר, עיתונאי בהארץ, עורך בהוצאת הספרים "עם עובד", בנו של עוזי ברעם, נכדו של השר מטעם מפא"י משה ברעם ואחיינו של העיתונאי חיים ברעם), ד"ר אבנר בן-זקן (היסטוריון), יהושע סובול (מחזאי ופובליציסט), עמוס עוז (סופר ופובליציסט), ואלכס אנסקי (שחקן, עיתונאי ושדרן רדיו).

כדי להעצים את תחושת ה"מומנטום" וה"טרנדיות", התקשורת הסבירה לנו גם ש"בכנס השתתפה קבוצה גדולה של אמנים שלא הייתה מזוהה עד היום עם התנועה", ביניהם דיוויד ברוזה (זמר ומלחין), חנה מרון (שחקנית), יאיר גרבוז (צייר, פובליציסט וראש המדרשה להכשרת מורים לאמנות במכללת בית ברל, אחיו של ח"כ "העבודה" אהרון הראל), גילה אלמגור (שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה), גברי בנאי (שחקן וזמר), יעקב אגמון (מפיק ובמאי תיאטרון ושדרן רדיו), דידי מנוסי (עיתונאי ופזמונאי) ושרון קנטור (זמרת). מעניין שקבוצה כה גדולה של אמנים הצליחה "לא להיות מזוהה עד היום" עם תנועה שהוקמה לפני כמה שבועות בלבד, ומעניין עוד יותר שרובם ככולם הצליחו גם הצליחו להיות מזוהים בעשר-עשרים-שלושים השנים האחרונות עם כל התארגנות "בלתי מפלגתית" או ארגון "בלתי ממשלתי" דוגמת "רק לא ליכוד", "שלום עכשיו" או "האגודה לזכויות האזרח".

כל אלה עשו אפוא את המוטל עליהם, התייצבו ב"צוותא" והאזינו ליו"ר מרצ בעת שעשה את המוטל עליו והוכיח כי רוח מכתמיו מבושמי ההתחכמות של יוסי שריד עדיין שׁוֹרָה על השורות: "אנחנו רוצים קודם כל להתמודד עם שתי המפלגות הכי גדולות בציבור היום – מפלגת האדישים ומפלגת המיואשים", הצהיר אורון והסביר כי "התנועה החדשה היא לא סניף של מרצ ולא טריק פוליטי, אלא תנועה שחוברת אלינו במהלך שמטרתו למלא חלל גדול בציבוריות הישראלית"; וכדי לעמעם עוד את הטריק, קבע כי "אנחנו לא לוקחים קולות מאף אחד, רק פונים למיואשים והאדישים" – וזאת בתזמון מופלא עם תקשורת שפימפמה מכל עבר כי המפלגה החדשה "לפחות על-פי הסקרים אמורה להטריד את אהוד ברק וחבריו".

אבל מי שמסביר כי "המקום היחיד שבו מצביעים אנשים נטו נגד הקואליציה של ביבי ואלי ישי זה אצלנו, וש"בכל המקומות האחרים זה 'קצת' ו'אולי' ו'נראה מה יהיה'" – לא יכול להיות חף מטריקים: המפלגה הכאילו-חדשה הזאת, מיסודה של מפלגת העבודה, נועדה בעצם "למַרְכֵּז" את מפלגת העבודה בעיני הבוחרים, למשוך אל "העבודה" אנשי מרכז או מאוכזבי "עבודה" ואחרי הבחירות לחבור אליה כדי "להמריצ" אותה במשנה מרץ. דווקא משום כך התאמצו שם כל כך לחזור על המסר הבדלני, וגם לפרופ' מרדכי קרמניצר – מי שעומד מאחורי "עקרונות התנועה" – נתנו רפליקה של אידיאליזם: "צריך לשים סוף לנשף המסיכות של הפוליטיקה הישראלית... קדימה וגם העבודה הן שותפות של הליכוד".


רק אמת

ניר ברעם, לעומתו, "ממנסחי המצג הרעיוני של התנועה", חזר ואמר שם מה שחוזרים ואומרים לנו תמיד לפני בחירות אנשי המפלגה שסמלה בקלפי הוא "אמת": "המכנה המשותף הרחב ביותר שקיים בישראל כיום הוא חוסר אמון מוחלט במערכות הציבוריות. כולנו שותפים להיעדר תקווה ופחד מצמית מהעתיד... בבחירות המקומיות האחרונות ראינו את הכמיהה העזה לשינוי. ראינו אנרגיות פוליטיות שכמוהן לא ראינו המון שנים. אם נצליח לעשות מעשה פוליטי חשוב ולעולם לא נשקר לציבור נצליח לרכוש את אמונו". כלומר – באווירה כה עכורה, כשכו-לם מסביב כה מצמיתי אֵמוּן, למי ראויים אזרחים מלאי תקווה וכמהי שינוי אם לא לאותם יחידי סגולה שלעולם לא ישקרו ותמיד תמיד יביאו שינוי?

למשל? למשל, יוסי קוצ'יק, בעבר סמנכ"ל בנק דיסקונט, הממונה על השכר באוצר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אהוד ברק, לאחר מכן יו"ר נתע – הרכבת הקלה של תל אביב, דירקטור ישיר איי. די. איי. - חברה לביטוח בע"מ, יו"ר קבוצת מנפאואר (ישראל) בע"מ (כן, אחד המעסיקים הגדולים במשק של עובדים לא מאורגנים, אשר להם ודאי כיוון עמוס עוז בהצהירו בכינוס כי "בראש מעיננו השלום והטיפול בעניים ובעשוקים"), סגן יו"ר ביטוח ישיר השקעות פיננסיות בע"מ, וכיום בעל החברה "קוצי'ק – יזמות ניהול וייעוץ בע"מ", אשר באוקטובר 2007 פורסם כי נתנה שירותי ייעוץ לבנק ישראל בעלות של עשרות אלפי שקלים בחודש – ללא מכרז, ולמרות התקנות בדבר חובת מכרזים לגבי גופים ממשלתיים; אותה חברה שקיבלה באותה שנה אלפי דולרים בחודש תמורת ייעוץ לעיתונאי רשות השידור לקראת המו"מ שניהלו עם האוצר, ההסתדרות והנהלת הרשות בעניין הרפורמה ברשות השידור.

או למשל, עו"ד גלעד שר, בעבר כתב משפטי ופרלמנטרי ב"קול ישראל", מגיש ועורך יומן חדשות הערב "היום הזה", ראש לשכת ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק, וכיום שותף במשרד עורכי דין שבמסגרתו נתן ייעוץ לאותם עיתונאי רשות השידור לקראת אותו מו"מ היסטורי. בעניין הזה היה שֶר, כאמור, בחברה טובה: כל היועצים ששכרה אגודת עיתונאי רשות השידור היו חלק ממטה אהוד ברק בעת שכיהן כראש ממשלה: גלעד שר, יוסי קוצ'יק, מירב פרסי-צדוק וגם עו"ד אופיר טל. ומי היה אז השר הממונה על רשות השידור? יצחק הרצוג, מי ששימש מזכיר הממשלה בתקופה שברק היה ראש ממשלה, ומי ששיחק תפקיד מכובד למדי בפרשת "עמותות הקש של ברק".


רק שלום

כמו ילדים גדולים, יודעים כל החברים הטובים של אהוד ברק מה"מפלגה החדשה" למתוח ביקורת "זהירה" על מפלגת העבודה, אך לא לבקר באופן ישיר את העומד בראשה, שהרי בסופו של דבר, לכולם – לאהוד ולחברים – אותה מטרה עצמה: לעלות לשלטון בהנהגת ברק, תחת כמה שמות מותג מפולחים דמוגרפית, עם כמה שיותר מושבים בכנסת, ואחרי כמה חודשים להשתמש בשמות "עבודה", "מרצ" או "מפלגת השמאל החדשה" רק לעניינים כמו מימון מפלגות ורוטציה של תפקידים.

ולכן, על השאלה מה בעצם מציעה אותה "מפלגת שמאל חדשה" חוץ מאותה ביביפוביה ישנה וטובה שעל תחזוקתה השוטפת שוקדים במפלגת העבודה, על כל חברות הקש שלה, כפרויקט הדגל – התשובה היא: לא משהו שאפשר לתפוס עליו במילה, אלא הצעות כלליות בנוסח "הפרדת הצבא מהמדינה" (כלומר, קץ ל"מיליטריזם" הישראלי), "הנהגת שיטת בחירות אזוריות אישיות", ו"גיוון האליטה האשכנזית באקדמיה".

מצד שני, בכל מה שקשור לפעלולי לשון – אין כמו המפלגה החדשה; עם חתן כל-הפרסים-שאינם-נוֹבֶּל בין שורותיה, מובטחת לה אספקה קבועה של דברורים עמוּסי עוז, אשר האנקדוטה שסיפר חיים אורון בכינוס היא רק אפס קצֶהָ: "אני זוכר שעמוס עוז שאל את גולדה מאיר על מה את חולמת, והיא אמרה: הטלפון מעיר אותי כמה פעמים בלילה אז אני לא מספיקה לחלום. אז ידענו שאנחנו בבעיה. אנחנו חולמים ואנחנו חושבים שהזכות לחלום שייכת גם לצעירים. ואנחנו רוצים לשרטט חזון של תקווה למדינה ישראל שאנחנו אוהבים ומחוברים אליה. אנחנו לוקחים על עצמנו את האחריות לבצע את הצעדים המעשיים הדרושים כדי לממש את החלום".

איך אמרה שם השחקנית הוותיקה גילה אלמגור כשהיא מחבקת את אורון ומישירה מבט למצלמה במסגרת "סצנת האימה"? "הוא האיש שלי. באתי לחזק את התנועה. זאת הפעם השנייה בחיי שאני תומכת בתנועה פוליטית. אני פשוט מפחדת מאוד מהשתלטות הימין הקיצוני". ואיך דיברה שם למיקרופון הבמאית אבתיסאם מראענה במסגרת "סצנת התקווה"? "אני שואלת: מי היום מסוגל להסתכל בעיניים של ילדיו ויכול להבטיח להם חיים של כבוד, בית ופרוסת לחם לאכול? תנו לנו לעשות שלום בבית. בוא נעצור את השנאה, בוא נעצור את הגזענות. אני רואה את הדרך ואת התקווה. בשביל ללכת בה צריך שינוי. בוא ניתן הזדמנות לאנשים חכמים יותר ולא לגנרלים ולאנשי דת. הכוח הוא בידינו".

כמו "ההסתדרות החדשה", כמו תנועת שי"ח ("שמאל ישראלי חדש") וכמו "המזרח התיכון החדש" – גם ב"מפלגת השמאל החדשה" משדרים שהכל חדש תחת השמש. וממש בדקות אלה מוסרת התקשורת כי "אחרי דיונים ארוכים לגבי שם המפלגה החדשה (כלומר – ההכלאה של החדשדשה עם מרצ), ההערכה היא כי זה יהיה 'מר"צ החדשה'". וכך, נותרה רק השאלה אם כשתיעתר מירב מיכאלי (שדרנית ופעילה פמיניסטית) לפניית "מרצ החדשה" ותסכים לרוץ מטעמה לכנסת – ישונה שמה ל"מירב מיכאלי החדשה"?

שרית ילוב היא מבקרת תרבות, עיתונאית ועורכת במגזין "מראה".
תאריך:  15/12/2008   |   עודכן:  15/12/2008
שרית ילוב
משובי News1 ממשלת ישראל / ציוני השרים והסגנים (2021)

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
למזג האוויר החורפי חלק בעניין, אולם הוא אינו האשם הבלעדי בתופעות אלו, במקביל נמצא קשר גם לצריכת המזון והשפעתו על התנהגותנו.
15/12/2008  |  ד"ר שרה קפלן  |   מאמרים
כמי שאינו מצביע מרצ, התנהלותה הדמוקרטית מעניינת אותי כשלג דאשתקד, אבל: כאשר תומכי מרצ ופרשניה בתקשורת הבולשביקית מתגוללים בשצף קצף על "רמיסת" הדמוקרטיה בליכוד, שוועדת הבחירות שלו החליטה לדחוק את משה פייגלין לירכתי הרשימה, יש לומר לחסידי הדמוקרטיה, מתעבי נתניהו והליכוד: "טלו קורה מבין עיניכם".
15/12/2008  |  גורי גרוסמן  |   מאמרים
המטבח הגרוזיני זכה, זה מכבר, למוניטין ולהערכה לא רק בגוש המזרחי, אלא גם הרחק מחוצה לו. ישראל, למשל, שקלטה במרוצת השנים את העליה הגרזינית, נתברכה במטבח המשובח הזה, הדבק בסגנון הגסטרונומי של הצארים שמלפני המהפכה הרוסית.
15/12/2008  |  ראובן לייב  |   מאמרים
בימים אלו של התלהטות הרוחות בגזרת הלאומנות הקיצונית - תהלוכה שטרם ירדה מהפרק של פעילי ימין קיצוני באום אל פאחם; אלימות כנגד תושבים פלשתינים בחברון והקצנה כללית בהתבטאויות - נדמה ששוב נחצים הקווים של הלגיטימי במרחב הציבורי.
מהימנותו של מסד הנתונים של ארגון בצלם אודות ההרוגים באינתיפאדת אל-אקצה מפוקפקת, כפי שהראיתי בסדרת מאמרים שפורסמו באתר News1. במקרים רבים משמיט ארגון בצלם פרטים חיוניים ולעיתים אינו מדייק. הפעם אציג דוגמה בולטת נוספת לכך העשויה ליצור רושם של דיווח מגמתי.
15/12/2008  |  יהונתן דחוח-הלוי  |   מאמרים
רשימות נוספות   /   בחירות לכנסת 18  /  מי ומי    / 
גדעון רייכר רץ לכנסת במפלגת הגימלאים  /  איציק וולף
החשד: עדות שקר ושיבוש מהלכי חקירה  /  יואב יצחק
שס: נקים רשת חינוך עצמאית ציונית  /  עידן יוסף
לילות לבנים, ימים שחורים  /  עמוס שריג
כמה מילים על שני נקיי כפיים  /  נרי אבנרי
החשש והבחירה  /  ד"ר אברהם בן-עזרא