יום שלישי 15 אוקטובר 2019  00:47
האומנות יכולה להיות כלי משמעותי במחאה חברתית
התארגנות עובדים היא אינה מילת גנאי

   איתן קלינסקי
על 3 פשעי אקרשטיין ועל 4 לא אשיבנו (ג')

גרילת תרבות הוכיחה במאבק עובדי אקרשטיין בירוחם, שאומנות יכולה להיות לא רק מעניינת, אסתטית ונחמדה, היא גם יכולה להיות כלי משמעותי במחאה ציבורית צודקת ולשינוי חברתי

▪  ▪  ▪
"העובדים אינם בבחינת 'מרצפות משתלבות' ועל המעסיק להבין שהתארגנות עובדים אינה מילת גנאי, ויש בה כדי לסייע לעובדים ואף למעסיקים" - כך פסקה כבוד השופטת יהודית גלטנר בבית הדין לעבודה בבאר שבע.

פסק הדין שם קץ למסע האימתני של הנהלת אקרשטיין שהחליטה, כי במפעל שלה בירוחם לא יקום ולא יהיה ועד עובדים, ואף נקטה בצעד המנוגד לחוק, כאשר דרשה מכל עובד לחתום, שלא ייתן ידו להקמת ועד עובדים.

יתרה מזאת סוללת עורכי הדין היקרים, שהעמידה חברת אקרשטיין, נאלצה לשמוע מפי השופטת, שהיא מחייבת את הנהלת המפעל בירוחם לשבת עם העובדים למשא-ומתן קיבוצי.

בנוסף נתנה השופטת צו מניעה, האוסר על חברת אקרשטיין בירוחם למנוע כניסתם של נציגי הארגון למפעלי החברה גם באשדוד ובראש פינה.

תרגילי ההונאה של סוללת פרקליטי אקרשטיין, שירוחם היא יחידה אחת משלוש יחידות, ולכן אין מקום להכיר בוועד של פועלי ירוחם, נדחו על-ידי השופטת. פסיקת השופטת המכירה במפעל בירוחם כיחידת מיקוח מפעלית, למעשה, זו פסיקה תקדימית בישראל, בה מכיר בית הדין בעובדי מפעל אחד מתוך כמה מפעלים. לצערי, העיתונות ואמצעי התקשורת לא גילו עניין במאבקם של פועלי אקרשטיין למימוש הזכות האלמנטרית להתארגן ולבחור ועד עובדים.

מי שהצליחה להבקיע את חומת ההשתקה בתקשורת, הייתה הפעילות של "גרילת תרבות". חבורה נפלאה של אומנים צעירים, שהרוח החיה בהם הוא המשורר הצעיר והמבטיח מתתיהו שמואלוף. הופעת חברי "גרילת תרבות" בירוחם הצליחה לא רק לעורר הד תקשורתי אלא היא עוררה ועודדה את העובדים, שנאלצו להאבק נגד מכונה משומנת המאיימת על פרנסתו של כל פועל, הדורש זכויות ושכר הוגן כתמורה לעבודה פיזית קשה ומאומצת והבטחת אמצעי בטיחות מפני תאונות עבודה.

גרילת תרבות הוכיחה במאבק עובדי אקרשטיין בירוחם, שאומנות יכולה להיות לא רק מעניינת, אסתטית ונחמדה, היא גם יכולה להיות כלי משמעותי במחאה ציבורית צודקת ולשינוי חברתי. אין סיפוק גדול יותר לכל צעירי גרילת תרבות מאשר קריאת הפסיקה של השופטת, המשתמשת בביטוי משירת המחאה שרעמה בפתח המפעל, לפיו "העובדים אינם בבחינת מרצפות משתלבות".

אני מבקש לסיים בהתיחסות לספרו החדש של מתתיהו שמואלוף, אחד ממייסדי גרילת תרבות, שישיק את ספרו השלישי "מדוע אני לא כותב שירי אהבה ישראלים". טקס ההשקה יתקיים ביום שישי 12.2.10 בשעה 14:00 בלבונטין 7 בתל אביב.

ייחודו של הספר בעוצמותיו החברתיות, אני מבקש להביא דווקא קטע משיר אליו התחברתי, אובדן האב:

אָבִי לָבוּשׁ בְּכִשָּׁלוֹן
אֲדָמָה צוֹמַחַת מִבְּשָׁרוֹ שֶׁל אָבִי
הַפְּרִיחָה מֵעַל קִבְרוֹ אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהוּא כְּבָר לא אֲדָמָה
אֲנִי נוֹגֵעַ בּוֹ וְאֵינִי שָׁבֵעַ.

לכל שוחרי השירה הטובה מצפה ספר שירה, ששירתו סוחפת את הקורא.

תאריך:  05/02/2010   |   עודכן:  05/02/2010
איתן קלינסקי
מועדון הבלוגרים עוקבים: 66 לקבלת רשימות איתן קלינסקי לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
בטרוניות שיש לנו כלפי ממשל אובמה שכחנו שלא הוא שהביא על רצועת עזה את שלטון חמאס, אלא הממשל הידידותי של הנשיא בוש שאליו עורגת ממשלת נתניה. בוש ביקש לשתול דמוקרטיה אצל הפלשתינים וקיבל גידול שבעיניו ובעיננו הוא שורש פורה ראש ולענה - החמאס. אותו חמאס שאנו יחד עם ממשל בוש הכללנו אותו במחנה הרוע לצד תנועות וישויות הטרור - אירן, חיזבאללה וגרוריהם. זה אותו חמאס שאיתו אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים, אף שלא במישרין, לשחרור גלעד שליט, ובעקבותיו הסרת המצור על עזה. במידה רבה - בו יהיה תלוי אופי שיחות השלום עם הפלשתינים.
05/02/2010  |  צבי גיל  |   מאמרים
לאור הצהרותיהם של אסד, ליברמן, ברק ונתניהו בעת האחרונה בדבר מלחמה ושלום, ברור כי יש סיכוי לא מבוטל כי המלחמה תפרוץ, ובמצב זה, כדאי להפתיע.
05/02/2010  |  ד"ר אברהם בן-עזרא  |   מאמרים
האם "nine" - הוא "שמונה וחצי" של פליני? "תשע" יצא בעקבות המיוזיקל בארה"ב, על-פי סרטו של פליני "שמונה וחצי". סרטו "לה דולצה ויטה" יצא לאקרנים בשנת 1960 וכיום מלאו 50 שנה לסרט. מסטרויאני מגלם שם את הצלם שנוכח במסיבות "החיים המתוקים" של החברה האיטלקית בשנות ה-50'. ואגב, פליני הוא זה שהמציא את המונח "פפרצי" - לצלמי הסלבריטאים.
05/02/2010  |  אברהם (פריצי) פריד  |   מאמרים
שר החוץ, הנוכחי, אביגדור ליברמן, חסר האיפוק והריסון העצמי, יצא שוב בדברים חסרי תקדים, כנגד הממשל הסורי ואסד בעצמו, ועד עכשיו אין מי שיסביר, איך ולמה. את קשרינו ; עם הטורקים הוא הרס; עם המצרים הוא דרס ; עם האמריקנים הוא רמס ; והנה שוב, מכה בשנית, והפעם החץ כוון לסורים, מקום שגב הגמל מחכה לקש, בקוצר רוח. הוא אינו לומד מטעויותיו, אותם ראש הממשלה, ביבי נתניהו מנסה, מפעם לפעם, לתקן. הוא אינו לומד, גם, כי שמעון פרס בגילו, בכבודו ובמעמדו, לא יכול עוד "להתחנף" בשמו, בפני מדינות העולם. והוא כנראה, ילמד, רק כשייקחו ממנו את מפתח לשכתו ויחזירו אותו, בעל כורחו, למקום ממנו בא.
05/02/2010  |  עו"ד אמיר מסארווה  |   מאמרים