יום שלישי 18 מאי 2021  08:30
תענוגות העברית
יש לו יותר עיצורים. שרעבי [צילום: יח"צ]

הבלשן והמורה שותקים רגע והמורה מקשה: "ומה עם בועז שרעבי? לו יש יותר עיצורים". "אוקי", אומר הבלשן, "אבל איך הילדים של בועז שרעבי מדברים?". "בדקת את זה?" – שואל המורה. "תשמע", משיב הבלשן, "בועז שרעבי גר בכפר-סבא. אם ייצא לי פעם להיות שם, אבדוק"

ל"ו. המורה לעברית לומד היכן הוא חי

▪  ▪  ▪
במאמרים הקודמים בטור זה נבחנו התהליכים המעצבים את העברית שבפינו בתחום המבטא וההגייה. הוצגו השתלטות המלעיל על מבטאנו, שקיעתן של הגרוניות, פליטתם של הגאים שמיים מן הדיבור העברי וקליטתם של הגאים מלשונות אירופה - זאת בניגוד גמור לתוכניתם של מחיי הלשון. ראינו כיצד מבוכתם של דוברי העברית מקשה על הדיבור הקולח, מעכירה את בהירות השיח ומאלצת את כולנו לחיות בסביבה חסרת רהיטות. הצבענו על העילגות של פרנסי העדה ושל "מובילי התרבות" שלנו, כשהעילג מס' 1 אינו אלא נשיא המדינה, האמור לייצג את ערכי התרבות העברית הבריאה והטבעית, אך מייצג, למרבה הצער, רק אלתור קטנוני בסגנון תחום המושב.

רוב הציבור בישראל אינו מתרגש מתהליכי הניוון של הלשון העברית - האזרח הרגיל ממילא אינו מסוגל לחשוב על תהליכים והוא קולט רק כותרות יומיות - ודי לו בכך שאנו מבינים זה את זה פחות או יותר. היעלמם של הגאים, צורות לשוניות וביטויים, שיש בהם הד לימים קדומים ולתחייה הלאומית בימינו, אינו מטריד איש, במיוחד לא את שר החינוך ואת פקידיו הממונים על לימוד הלשון.

הפקידים הללו הם ככל הפקידים - יוצאים בבוקר מביתם כשבידם האחת צנצנת שתן להשאיר לבדיקה בקופת חולים פרוז'ינין שבמרכז ירושלים, ובידם האחרת תדפיסי דוחות על חשבון הבנק שלהם, לבדיקה בבנק יהב הסמוך.

רק לאחר סיום המשימות החשובות להם באמת, הם מגיעים למשרדם שברחוב דבורה הנביאה, בדיוק לקראת הפסקת עשר, שבה הם שותים כוס קפה בוץ וסועדים בעוגת שמרים לחה מן המזנון, מעל לגיליון מקומט של העיתון היומי. ואז, בסביבות אחת-עשרה, הם נפנים לשיחה עם עמיתים על תלוש המשכורת האחרון ועל ענייני ועד העובדים, שעיקרם ניסיונות ההנהלה לקנות את אנשי הוועד ולקדם אותם בדרגות ובכך לשבש, או לפחות לעכב, את המאבק הנצחי של אלפי עובדי המשרד לקבלת תוספות שכר.

בתוך כך מתקרבת כבר שעת הצהריים, הבטן מתחילה לקרקר, וקמעה קמעה צצה מחשבה על הקדמת ההליכה הביתה. לקראת השעה שתיים כבר אין כמעט איש במסדרונות, ורק השוער כבד הגוף יושב ממורמר על שדווקא אותו משאירים, מגרד את פדחתו מתחת לקסקט המרובב שלו ומפלבל בעיניו מול מורה לעברית, שהגיע מקריית-שמונה להתלונן על דלות ספרי הלימוד, ואומר לו, תוך כדי לעיסת תפוח, לבוא מחר.

המורה המיוגע מחליט לנחם את עצמו במעט נוסטלגיה, עולה על אוטובוס בקו 9 ונוסע לאוניברסיטה בהר הצופים, כדי לבקר במחלקה ללינגוויסטיקה שבה למד בימי בחרותו. הוא הולך במסדרונות החשוכים והאינסופיים של המבנים האטומים, החוסמים כל מראה אל נופה של ירושלים, וליד המזנון שבגוש 7 במכלול מדעי הרוח הוא פוגש חבר לספסל הלימודים שנעשה בינתיים פרופסור לבלשנות. המורה שח לו את צרותיו, מספר על התלמידים המדברים על שלוש אחים הגרים בשלוש חדרים ואוכלים שלוש תפוחים, על כך שאין הוא יכול ללמד עוד את ביאליק, מפני שלשונו מובנת לתלמידים בערך כמו אלבנית כנסייתית עתיקה, ועל כך שאין כבר מעוניינים בשיעורים פרטיים בעברית.

החבר הפרופסור מגיב בחיוך מעט רחום ומעט לגלגני: "אתה היית פילולוג ונשארת פילולוג. אז דע לך שזה נגמר. המקורות הכתובים והעברית הצחה לא מעניינים היום שום בלשן מודרני. זה עניין להיסטוריונים של הלשון בלבד. המחלקה ללינגוויסטיקה מתעסקת היום רק בתיאור המצב הקיים בדיבור ומה שהיא מתעדת זוהי העברית. את לוח הפעלים ואת לוח השמות אתה יכול לתייק בעליית הגג בתור מסמכים היסטוריים".

המורה העייף מן הנסיעה הארוכה עומד מבולבל: "רגע, רגע. אז מה שאני שומע מהתלמידים זה הנכון? ככה צריך לדבר?"

"אין דבר כזה 'צריך לדבר'. ככה מדברים. הדוברים את העברית הם גם הקובעים מהי העברית. בוא, בוא אתי, אני רוצה שתשמע משהו".

ובעודו אוחז במרפקו של חברו, מוליך הבלשן את המורה אל המעבדה הפונטית שבמרתף גוש 4. "הנה, תשמע", הוא אומר לו כשהוא מרכיב לראשו אוזניות. "אלה ההגאים של העברית המקראית נוסח טבריה".

והמורה שומע ביצוע של עשרים ותשעה הגאים, מסודרים על-פי בסיסי החיתוך שלהם בכלי הדיבור מן הגרון ועד לאף (עם שני חצאי תנועה בסוף הרשימה): א, ה, ע, ח, ק, כ דגושה, ג דגושה, כ רפויה, ג רפויה, ש ימנית, ש שמאלית, ס, ז, צ, ת דגושה, ד דגושה, ט, ר, ל, ת רפויה, ד, פ רפויה, ב רפויה, ב דגושה, פ דגושה, מ, נ, ו, י.

"ועכשיו תשמע את ההגאים של העברית בשנת 2010": והמורה שומע א, ה, כ רפויה, כ דגושה, ג, ש ימנית, ס, ז, ז', צ, צ', ג', ט, ד, ר,ל, פ רפויה, ו, י, ב דגושה, פ דגושה, מ, נ.

"עשרים ושלושה עיצורים כיום, מהם שלושה לא שמיים, לעומת עשרים ותשעה בעבר שכולם שמיים", אומר הבלשן לחברו הוותיק. "זה מה שהעברית יכולה לנפק לך עכשיו".

המורה עושה חשבון מהיר: "יוצא שבעברית הישראלית איבדנו בערך שליש מן העיצורים המקוריים שלנו".

השניים שותקים רגע והמורה מקשה: "ומה עם בועז שרעבי? לו יש יותר עיצורים".

"אוקי", אומר הבלשן, "אבל איך הילדים של בועז שרעבי מדברים? את זה צריך לבדוק".

"ובדקת?"

"תשמע", אומר הבלשן, "בועז שרעבי גר בכפר-סבא. אם ייצא לי פעם להיות בכפר-סבא אני אבדוק".

לאתר מגזין מראה
עמוס גורן הוא עיתונאי וסופר ירושלמי ובעבר מנהל מחלקת החדשות לחו"ל ולעולים ב"קול ישראל"
תאריך:  26/02/2010   |   עודכן:  26/02/2010
עמוס גורן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
הפגישה המקרית בין ראשי הממשלות של יוון ושל ישראל במסעדה במוסקבה (15.2.10) הייתה יוצאת-דופן, בהתחשב באי-האהדה כלפי ישראל בנוף הפוליטי היווני. לרגע עשתה הפגישה כותרות. אך היות שמדיניות ישראל מאופיינית לרוב בטקטיקה מבריקה שחסר לה חזון אסטרטגי, קיים חשש מוצדק שתוחמץ ההזדמנות שמעניקה הפגישה.
26/02/2010  |  מלכם לוא  |   מאמרים
בבוקר ה-19 לינואר, כפי שנמסר באמצעי התקשורת השונים, הומת מחמוד אלמבחוח, יבואן הנשק והתחמושת מאירן לעזה, בחדרו שבמלון רוטאנה בנסיכות דובאי, באמצעות הרעלה שגרמה לו התקף לב. מכל בחינה עניינית הוא היה ראוי למוות זה, לאחר שהיה מעורב בחטיפתם וברציחתם של שני חיילי צה"ל, אילן סעדון ואבי סספורטס. אפילו המקורות האיסלאמיים מציינים, שלוחמי הג'יהאד עלולים להיפגע ולמות במלחמתם למען האיסלאם.
26/02/2010  |  מרדכי קידר  |   מאמרים
בין פרשה למגילה
26/02/2010  |  ציפי לידר  |   מאמרים
סיור מודרך לשופט. סיוע משפטי לעו"ד. חומה בצורה בירושלים. ילד טוב רחביה. המינויים של שר החינוך. טרמינולוגיה ירוקה. ועוד
26/02/2010  |  אברהם (פריצי) פריד  |   מאמרים
בשנת 1953 יצאה לאקרנים קומדיה רומנטית איטלקית בשם Pane Amore e Fantasia, שהכותרת בעברית הייתה "לחם אהבה ושעשועים". הסרט בוים על-ידי במאי ידוע בשעתו, לואיג'י קומֶנסיני. ככבו בו ויטוריו דה סיקה וג'ינה לולובריג'ידה. לי די היה שדה - סיקה שיחק בו מכיוון ששחקן זה, בכל מופע שלו הצחיק אותי. היה בה משהו קומי מאוד, כמו צ'רלי צ'פלין. לנו היה אחד כזה, מאיר מרגלית מתיאטרון "האוהל", בשעתו, אשר גם כאשר הוא לא שיחק את "החייל האמיץ שווייק", ורק עלה לבמה, הקהל צחק. בסרט, דה סיקה מופיע כמרשל מזדקן של הקרביניירי, הלא הם המשטרה של איטליה, והוא מת לשאת לאישה את ג'ינה לולובריג'ידה שחקנית גדולה שגם היא יודעת את מלאכת הקומדיה. אלא מה? היא מאוהבת דווקא בפָקוד הביישן שלו. מכאן מתחילה תהפוכה קומית ורומנטית שגורמת לצופים לצחוק ולבכות, כמו בימים אלה בהצגת "תעלוליי סקאפן" של מולייר, בביצוע תיאטרון החאן הירושלמי.
26/02/2010  |  צבי גיל  |   מאמרים