יום רביעי 16 אוקטובר 2019  18:50
בני כינים ככינים
נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן [צילום: AP]

לזכר ארבעה ילדים הרוגים

▪  ▪  ▪
בישראל נוהגים מאז ומתמיד בילדים פלסטינים על-פי האמרה "בני כינים ככינים". יש האומרים זאת בריש גלי, ויש השותפים לדעה בשתיקה. אין חודש שבו לא הורגים כמה ילדים פלסטיניים, בתירוצים מעורפלים שאיש לא מבין, עד ששוודי אחד מנסה לנחש - ואז משתיקים אותו בכל התותחים האפשריים. על-פי רוב מצליחות רשויות הכיבוש לזייף את גילם של ההרוגים הקטנים, להמציא להם פשעים וכוונות זדון, וכשכל אלה גם יחד לא עוזרים - נפטרים מן האשמה, כמו שחקני פינג-פונג, במשפט: "אופס, סליחה".

גם הפעם אומרים המומחים להרג ילדים בצה"ל: "אולי אפשר היה לסיים את האירוע אחרת". אולי באמת. בדיווחי העיתונות הישראלית הילדים הפלסטינים הופכים לאיום אימתני הניצב מעל, מתחת, או מול החיילים היורים. יש לזכור, החיילים חמושים מכף רגל ועד ראש כמו רובוטריקים, אך מצטיירים בכתבות השונות כנערים אבודים מוכי אימה, לנוכח ילדים בחולצת טי שהולכים לעבוד בשדה עם טורייה, או לנוכח ילדים בני עשר התוקפים אותם ברוגטקות; גולייתים הרועדים מפני דוידים זעירים, זריזים, נחושים, המתעקשים להמשיך לחיות למרות כל מה שהסברנו להם כבר אלף פעמים. עוד לא נמוג העשן מעל עזה הטבוחה והמדממת, והם כבר שוב יוצאים לשדות. שוב תוקפים, או רוצים לתקוף, או חולמים לתקוף, או עושים תנועות של תקיפה כשהם מרימים את הקלשון כדי לאסוף חציר, או סתם מעלים לחיילינו את הסעיף בעצם נוכחותם. וחיילינו הגיבורים, הבוגרים, האחראים, אלה שמתהלכים עם נשק אימתני ברחובות העיר, בכל מקום ציבורי - מצטיירים בכתבות המתארות את מעשי ההרג שלהם כחסרי שיקול דעת, כרדופי אימה, או כרוצחים חסרי לב, חסרי מצפון, חסרי דעה, שאינם יודעים להסביר ואינם חושבים שצריך ואינם יודעים לשאול ובקיצור אינם יודעים. כמו בסרט ואלס עם באשיר, כמו בסרט לראות אם אני מחייכת, כמו בעדויות אינספור של חיילים מוכי-נפש, הם פשוט תוהים למה שמו אותם שם. שמו אותי שם אז יריתי, אז הפצצתי, אז וידאתי, אז פיזרתי הפגנות, אז צייתי, אז הרגתי. כי פחדתי, פחדתי נורא, הם נראו מרחוק כאילו הם מחזיקים אבן, רוגטקה, קלשון או משהו דומה, איך אפשר לדעת, איך אפשר לראות עם הקסדה הזאת שמכסה את העיניים, עם הזיעה הנוטפת אל תוך האישונים, אבל אני לא אשם, כי למה שמתם אותי שם?!

והילדים המתים שדמם מרווה את השדות?! שדמם זועק מן הרגבים?! שאלף התנחלויות לא ישתיקו את זעקת המוות שלהם?! שאיש לא יזיז בניינים לכבודם אלא להיפך, קרוב לוודאי שיכסו את גופותיהם בבתי מידות של מתנחלים שספק אם יכירו את קורותיהם אך לבטח ישירו וירקדו על הדם עוד ועוד ועוד כדי להשתיקו?! רק הילדים המתים הללו, שהצטרפו אל ילדתי שלי בממלכת הילדים התת-קרקעית שעליה נבנית והולכת ארץ הבטון הזאת, רק הם יודעים שנקמת דם ילד קטן לא ברא השטן. רק הם יודעים שכל הריקודים והשירה והצעדות והדגלים, הטנקים והבולדוזרים וההשתקה וחוקי הגזע הצצים לבקרים - לא ינקו את הדם מידינו, דמם של ילדים שרופים בחולצות טי, ילדים רזים, כמעט מורעבים, שקמים כל בוקר לחפש עבודה, לחפש פת לחם, לחפש קצת כבוד ולא מוותרים. זוהי נקמתם. יהי זכרם ברוך.


מחברת המאמר הינה פרופ' לחינוך, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם, איבדה בת בפיגוע בירושלים, פעילה בפורום המשפחות השכולות למען שלום.
תאריך:  24/03/2010   |   עודכן:  24/03/2010
נורית פלד-אלחנן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
הציונות הדתית עוברת בימים אלה טלטלה עזה. דומה כי רצף האירועים שפוקד את הציבור הדתי-לאומי בשנים האחרונות חושף תהליכי עומק מורכבים ומשמעותיים, המלווים בלא מעט כאב וקשיים. דומני כי אם נאפיין תהליך זה בכללותו, אפשר לראות בו חבלי התבגרות של ציבור שלם. ככל תהליך התבגרות, גם תהליך זה רצוף בכאב הפרידה מהנוסטלגיה היַלְדִּית התמימה והרומנטית, ובחדירה, מלאת ייסורים ומכאוב, למציאות המורכבת והמסובכת המאפיינת חברה בוגרת ומפוכחת, המישירה מבטה נוכח הקיום השברירי ומלא הסתירות של החיים האנושיים.
24/03/2010  |  יונתן בן הרא"ש  |   מאמרים
בעקבות המאמר הראשון על אודות מרים הנביאה קיבלתי תגובות ואף דואר אלקטרוני של מגיבים, הטוענים שמרים זכתה לאזכור נרחב בתורה. אם כן, מרים הנביאה, אחת משלוש הנביאות שהיו לעם ישראל, מופיעה בתורה אך ורק בארבעה סיפורים קצרים עד למאוד. אני רואה בכך ביטוי שרחוק מלהיות ביטוי נרחב, כפי שציינו המגיבים.
24/03/2010  |  איתן קלינסקי  |   מאמרים
טיפ לילידי השבוע - ונוס מלכת היחסים הבין-אישיים נמצאת החודש במזל שלכם ומביאה אליכם ימים טובים של פינוקים ותחושה שאתם נמצאים במרכז תשומת הלב. הרשו לעצמכם קניות מפנקות.
24/03/2010  |  צילה שיר-אל  |   מאמרים
באקלים הפוליטי-חברתי של ארצות המערב הנוצריות, 'נאורות' היא מילת מפתח. באקלים זה, מי שאינו מתיישר לפי מתווה הנאורות של הזרם המרכזי ההומניסטי ייצא אחר כבוד אל מחוץ למחנה הציבור השפוי. בישראל, כמובן, מזוקקת דינאמיקה חברתית זו לידי אמנות עילאית, כשהמוחרמים זוכים באופן גורף ליחס של שוליים סהרוריים. מראיין ברדיו הממלכתי אינו מהסס לקטעם בשרירות ולהורידם משידור (שאפו למר גולן); מראיין ברדיו ממלכתי-צבאי אינו מהסס לעשות אותו דבר ואף לכנות את המוענש "האיש הזה" (שאפו למר ברקאי); וכך גם איש ערוץ עשר המכנה את תושבי יצהר ואיתמר 'מטורללים' (שאפו מיוחד למר דרוקר). יחסי האנוש בחברה הישראלית הבוגרת הם, למרבה הצער, התגלמות הדינאמיקה של מערכי הכוחות בין ילדי כיתה בני עשר. ממש כמו שקורה בין ילדים, אלו שאינם אהודים מושמים ללעג וקלס בידי מלך ומלכת הכיתה וגרורותיהם, לא משנה מה יעשו או יאמרו.
24/03/2010  |  נמרוד איזיקוביץ  |   מאמרים
בתקופה האחרונה היו לא מעט מקרים, בהם פנו אלי לקוחות פרטיים או מנהלי רשתות של חברות בטענה שהם גילו קבצי cookies (קוקיס) זדוניים שהושתלו להם במחשב ללא ידיעתם, וללא זיהוי מקדים של תוכנת האנטי וירוס. האם אותם קבצי cookies מסוכנים?
24/03/2010  |  אמיר כרמי  |   מאמרים
רשימות נוספות   /   ישראלי-פלשתיני  /  מי ומי    / 
התקשורת בחו"ל: פגישת נתניהו-אובמה - צוננת ומאופלת  /  ניבה מרקוס
אובמה ונתניהו נועדו שעה וחצי בבית הלבן  /  עידן יוסף
47% מהציבור הישראלי: אובאמה הוא פרו-ערבי  /  ניבה מרקוס
הנוער הערבי נאמן לישראל  /  דודו אלהרר
צריך להאמין...  /  ד"ר אברהם בן-עזרא
פרס חותך ימינה  /  ד"ר אברהם בן-עזרא