יום שישי 03 אפריל 2020  07:34
האור הגנוז של יצחק גנוז
יצחק גנוז ובלפור חקק

משורר של זמנים אבודים

אירוע מחווה לשירת חייו של המשורר יצחק גנוז עם צאת ספרו החדש "נוכח הארץ ומלואה". גנוז הגיע לפלנטה שלנו כשליח להעביר את רוח הזמנים ההם, את דיוקן הדמויות שעיצבו דור שלם. הוא מבטא את הזהות החדשה בארץ המובטחת, אך אינו מתכחש לזהות הישנה של הגולה. בכל מהותו הוא משורר של דו-שורש. הוא חי את ייסורי השורשים הכפולים, ואינו מוותר על השורשים הישנים

▪  ▪  ▪
לאחרונה נערך אירוע מחווה למשורר והחוקר יצחק גנוז עם צאת ספרו "נוכח הארץ ומלואה" והשקת סרטה של טל רוזנבאום "התרמיל שבין הים למולדת" על חייו ומפעליו.

המשורר יצחק גנוז חי כל ימיו בתחושה של שליחות היסטורית, בתודעה של ממשיך דרך של אבותיו ובצימאון להנחיל את הדברים לדור הבא, בבחינת: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל", כפי שנאמר בתפילת ימים נוראים.

הוא אינו כאן למען עצמו, למען העכשיו. הפסוק אומר: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. פרסומאי הזוי פרסם באחת המודעות את המשפט:" בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. נקודה." משפט מצמרר אך מבטא תפיסה של דור, תפיסה אגוצנטרית המעמידה את האני במרכז.

יצחק גנוז בכל כתיבתו ובכל מעשיו רואה עצמו נרתם למען הכלל, למען היחד, למען העם. הוא כאן כדי לדובב את אלה שאינם. בכתיבתו הוא בא להעניק חיים לאלה שאינם איתנו עוד. הוא כותב מתוך תחושה שאינו עלה נידף ברוח, אלא עלה שמחובר לענף לגזע ולשורשים.

וכך הוא כותב:

הֲיֵשׁ עוֹד מִי הַזּוֹכֵר אֶת אִמִּי
אוֹ שֶׁאֵין כְּבָר מִי שֶׁזּוֹכֵר אוֹתָהּ,
וְיַגִּיד אֶת דְּבָרוֹ עַל רְגָעִים שֶׁקָּפְאוּ בַּזְּמַן
כִּי הֵם הָיוּ וְאֵינָם.

המילים שלו חדות כסכינים. יצחק גנוז הוא משורר של זמנים אבודים, והוא קם כדי להציב יד, כדי להנציח. לא לתת לשכחה למחוק את הכול. אמו מסמלת בעיניו את מורשת הדורות שהולכת וצוללת מול עיניו אל תהום הנשייה. והוא קם לעצור זאת.

האם מתוארת בחלק מן השירים כפליטה על האנייה "אקסודוס" - ויש בספרו של גנוז, צרור שירים על חוויות העולים בספינה, תיעוד נדיר. האם מתוארת בשירים כמעצבת דרך, כבונה את רוחו של הילד. גנוז מתאר אותה כדמות אלוהית, האם מונצחת בעטו הפיוטי כדמות על טבעית העולה מן הים של תל אביב:

עַל חוֹלוֹת תֵּל אָבִיב עָלְתָה מֵהַיָּם
עֲיֵפַת נְדוֹד, גֵּאָה, נוּגָה וְנִרְדֶּפֶת.
אוֹר יְקָרוֹת, הֶמְיַת גַּלִּים,
שֶׁמֶֹש גְּדוֹלָה, רְחוּמָה מְלַטֶּפֶת.

המשורר יצחק גנוז הגיע לפלנטה שלנו כשליח להעביר את רוח הזמנים ההם, את דיוקן הדמויות שעיצבו דור שלם. בלב שבור הוא אוחז בעטו ומבקש לתעד את האימה של השואה, את הרצון לשמור על צלם אנוש, את הסבל הנפשי שהִכּה ושבר לבבות ונפשות, וגם את ייסורי התקומה.

הוא מבטא את הזהות החדשה כאן בארץ המובטחת, אך אינו מתכחש לזהות הישנה של הגולה, של תרבות היידיש. בכל מהותו הוא משורר של דו-שורש. הוא חי את ייסורי השורשים הכפולים, ואינו מוותר על השורשים הישנים.

עולם הילדות שלו קשה לתיעוד, וגנוז מבקש לספר בכאב סיפור המרדף של הנאצי אחר הילד ויטק. הלב מתקשה לשאת בתמונה המצמררת:

אֶת בָּתֵּי הַסִּמְטָה אוֹפֵף,
לְאֹרֶךְ הַבִּיב הַפָּתוּחַ קַלְגַּס
אַחֲרֵי וִיטֶק הַנַּעַר רוֹדֵף.

הוא מתאר את ההתעללות של הקצין הנאצי בנער היהודי, הצעקה מרחפת באוויר, וגנוז רוצה להעביר לנו את הד הצעקה, את הגבורה הרוחנית, את קידוש השם במחנות.

שירתו של גנוז מתעדת ימים קשים בגטו, את הלבטים אם לעלות לארץ או להישאר ולקוות לטוב. כיום ממרחק של שנים, התיעוד נוקב, חושף מכאובים ונפשות במצב שקשה לשפוט:

"אַבָּא אָמַר, יֵשׁ לָקוּם וְלָלֶכֶת,
עֲנָנִים עַל רֹאשֵׁנוּ - גִּמְגֵּם הַשָּׁכֵן,
וְהַדֶּרֶךְ לְאַרְצֵנוּ אֲרֻכָּה, מְפָרֶכֶת
וְלָנוּ לֹא מַטֶּה, לֹא מָגֵן".

השירה של גנוז מפגישה את דור שרידי השואה עם דור הצברים שמסמלים את התקומה והישראלי החדש. הנתק בין הדורות נמס לאיטו למשמע סיפורי הגבורה והסבל, והמורשת המשותפת היא שמחברת בין שני הדורות - מסורת ההגדה מדור לדור. גנוז מחבר ביצירתו את הכאן והשם, את התקומה ואת השואה, את תרבות היידיש ותרבות העברית, והוא הגשר לכל העולמות.

גנוז חש מחויבות קדושה להנציח את הכול:

לְזֵכֶר כָּל מֵתַי אֶכְתֹּב מִלִּים
וְהֵם יָפִים וְטוֹבִים כַּמִּלִּים עַצְמָן,
וְהֵם יַעַבְרוּ לְפָנַי כָּל אֶחָד בִּנְתִיבוֹ
כְּמוֹ פְּתִיל חַיֵּיהֶם
שֶׁחָנַן אוֹתָם אֱלֹקִים וְחָנַן גַּם אוֹתִי
לִהְיוֹת אִתָּם, לִשְׁהוֹת בִּמְחִצָּתָם.

ועוד הוא כותב:

אֲנַחְנוּ שָׂרַדְנוּ כְּדֵי לְסַפֵּר,
הַאֻמְנָם נֵדַע לְסַפֵּר?
כִּי דַּלָּה הַשָּׂפָה, וְאָזְלָה הַמִּלָּה,
קָפְאוּ הַשְּׂפָתַיִם מִדַּבֵּר.

לסיום, אני מרגיש צורך בשם אחיי הסופרים לומר יישר כוח למשורר יצחק גנוז על חייו עשירי המעשים ועל יצירתו הענפה. אכן דלה השפה ואזלו המלים כדברו של גנוז, אך ליוצרים העבריים נועדה השליחות לתת ביטוי למציאות הישראלית ולזיכרון היהודי.


המאמר מבוסס על נאום באירוע מחווה למשורר יצחק גנוז בבית המורשת ע"ש ברודט בתל אביב, בהשתתפות מר חיים ישראלי חתן פרס ישראל, פרופ' הלל וייס מאוני' בר-אילן, סופרים, בני משפחה ובתוכם הבן משה גנוז יוזם האירוע והמנחה.
תאריך:  07/03/2011   |   עודכן:  07/03/2011
בלפור חקק
מועדון הבלוגרים עוקבים: 43 לקבלת רשימות בלפור חקק לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
בדיאלקט של משרד האוצר יש 'שכר גבוה', יש 'חוצפה', יש 'שבירת התקציב' ויש 'לא'. הרבה 'לא'.
07/03/2011  |  אורה עריף כץ  |   מאמרים
"קשה למצוא בין העיתונאים הבכירים בישראל אחד ששם לו למטרה להיאבק בתיוג הגורף והמכתים את אזרחי המדינה הערבים ואת ארגוני השמאל המציף את התקשורת בתקופה זו" (עוזי בנזימן, העין השביעית).
07/03/2011  |  דודו אלהרר  |   מאמרים
אפרים קישון, אחד מאוחזי העט המוכשרים שידע הציבור הישראלי, היטב לתאר את המציאות בה אנו חיים בסיפוריו השנונים. בטורו "זוהי ארץ" כתב קישון "זוהי ארץ בה כל אדם חייל, ובכל זאת כל חייל-אדם". כולנו שירתנו בצה"ל, לכולנו יש חברים וקרובי משפחה בשירות סדיר וקבע, כולנו יודעים שצה"ל חשוב ונחוץ לעצם קיומנו כמדינה עצמאית.
07/03/2011  |  אהוד גרנד  |   מאמרים
שיעור החשודים המודים בחקירות משטרה נמוך מ-50%, ולא עומד על 95%, כפי שמציין הכותב (הכותב בוודאי מתכוון להודאות במסגרת הסדרי טיעון. גם נתון זה אינו מדויק ובכל מקרה אין מדובר בחקירה משטרתית). המקרים המובאים ל"הוכחת" טענתו, נבחנו בבתי המשפט וטענות על הודאות שווא נדחו. זדורוב הורשע בבית המשפט המחוזי, אך כי עדיין לא נידון ערעורו בביהמ"ש העליון. רצח דני כץ ז"ל נבדק על-ידי מספר ערכאות, לרבות במשפט חוזר, ובכל ההליכים הורשעו רוצחיו של הילד.
07/03/2011  |  מאיר גלבוע  |   מאמרים
את הדברים הבאים כבר פרסמתי בעבר באחת מרשימותיי, אבל המציאות הפוליטית החדשה מחייבת אותי לחזור עליהם. באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, יזם וילי גפני, יו"ר המרכז הבינלאומי לשלום, הקמתה של קבוצת צעירים תומכת שלום המורכבת בעיקר מבני עדות המזרח. בהתהוותה מנתה הקבוצה דמויות נכבדות (עדיין לא מוכרות דיין) שרק את חלקן אני זוכר בשם, ביניהן: העיתונאי והמשפטן בן דרור ימיני, הסופר אורי גרמזנו-גורן, ד"ר יוסי דהן, רו"ח משה שמש, מזכיר מועצת פועלי אופקים דאז סעדיה אלוס, העו"סים יוסי עמיאל ושושנה יובל, רעייתו של פרופסור ירמיהו יובל, עבדכם הנאמן ואחרים.
07/03/2011  |  עמוס שריג  |   מאמרים