יום ראשון 01 נובמבר 2020  03:31
שני רוטנברג ויורם טולדנו ב"גג שקוף" [צילום: יוסי צבקר]
אהבה שבירה ב"גג שקוף"
"גג שקוף" (1995) - מחזהו של דיוויד הר (יליד 1946), מחשובי המחזאים הבריטיים - העולה בימים אלה בתיאטרון הספריה, מהווה פנינה תיאטרונית. שלא כמו מחזותיו האחרים, הקשורים לאקטואליה או לבעיות חברתיות, כאן הוא מתמקד בגבר ואישה, שהפינג-פונג ביחסיהם מרתק בכל שנייה, והקהל חש הוא משתתף בהתרחשות מבחינה רגשית

▪  ▪  ▪
הבימאי מיטקו בוזקוב העמיד על בימת תיאטרון הספריה שלושה שחקנים מבריקים, בעברם - בוגרי "בית צבי". ערב אחד, מגיח לדירתה הצנועה והקפואה בקור האנגלי המצוי של קירה (שני רוטנברג הצעירה המחוננת), אדוארד, בנו של טום, מאהבה לשעבר (אביהוד תדהר, שמשחקו כה טבעי וכנה, ומאפיין את כל הצעירים בימינו, על כל הניואנסים). הצעיר מגולל בפניה את מצבו הנפשי הקשה של אביו שהתאלמן, ומנסה לשכנעה לחזור אליהם הביתה.

יורם טולדנו ("אותלו" בתיאטרון חיפה, וגיבור הסדרה "חטופים") הוא טום, הגבר החטוב ויפה התואר בעלילה, שאשתו נפטרה, והוא מגיע לדירת המאהבת שלו לשעבר, כדי לנסות ולצאת מאבלו הכאוב, שאינו מצליח להשתחרר ממנו. טולדנו, הבוגר והמנוסה מבין שלושת השחקנים, מפגין את כל האנרגיה שהצטברה בתוכו מאז נפטרה אשתו, בריאליזם כואב כמעט עד התפוצצות.

בעוד טום, ברוב זעמו מסוגל לנפץ ולשבור דברים כדי להשתחרר מחמת זעמו, קירה, שומרת על קור רוחה, ונקרעת בין אהבתה לטום לבין רגש האשמה של שניהם, על מות הרעיה אחרי שגילתה את הקשר בין בעלה והצעירה.

חילופי הדברים בין השניים עוברים מהקצה אל הקצה. מתשוקה גועשת לחשבון הנפש. טום מציע לה הכל - חיי נוחות, פינוקים - אבל בה בעת לועג לעבודתה כמורה של ילדים מאוכלוסיה נחשלת, שהיא רואה בזה ייעוד ומטרה, בעוד היא, בוגרת האוניברסיטה, ראויה להרבה יותר מזה. קירה היא האנטי-טיפוס לחומרני המצוי המייצג את רוב האנשים. שני רוטנברג מחצינה המון אצילות, ובסצנה הסוגרת את ההצגה, עם אדוארד, היא מחצינה שפע רגשות שאצרה בתוכה במפגש עם טום, בשילוב עם התנהגות, תנועה ודיבור בסגנון אנגלי-קלאסי רם-מעלה, ומזכירה בסצנה הזו את וואנסה רדגרייב בצעירותה.

אביהוד תדהר, שבולט תמיד בכל תפקיד שביצע (הנער ב"אקווס" בתיאטרון הספריה, במחזה "למה לא באת לפני המלחמה?” שעולה כעת בתיאטרון באר שבע ועוד), מהווה משב רוח מרענן מלא חיות בהצגה זו, כשהוא מאמין שיוכל לגשר על התהום שנפערה בין אביו וחברתו לשעבר. כי הוא יודע, שרק כך יוכל אביו לצאת מהפקק הרגשי ולהמשיך את חייו, ולא להישאר תקוע בצער האוכל אותו.

עד כמה שבירה היא האהבה...

את הדרמה הנוקבת הזו, תרגם ועיבד איתן בלום, שבבימויו של מיטקו בוזקוב הכל זורם בה וקולח. בוזקוב גם ערך מוסיקלית את ההצגה באופן מוצלח ביותר. את התפאורה הצנועה לכאורה, אך הסופר-מעוצבת עיצב גדול המעצבים בארץ - סאשה לישיאנסקי, האחד שאין שני לו. את התלבושות המהודרות והיפהפיות עיצבה לירון מינקין, ועל התאורה אחראי פרננדו מאיחייקר.

אז אולי המחזה נטול נושאים פוליטיים וחברתיים, כפי שהר אוהב להקדיש להם מחזות, שאף עלו בארץ, אבל עם הכאב האנושי שבמחזה, הייאוש בשל חוסר אהבה - הצליח דיוויד הר להמחיש במחזהו עד כמה אהבה היא שבירה, ולהפנט את הצופים שזוכים במעדן קצפת עילאי.

רמה גבוהה של כל השחקנים והיוצרים, המגישה חוויה נדירה באיכותה, שלכמותה לא זוכים בכל יום.

שני רוטנברג ואביהוד תדהר [צילום: יוסי צבקר]
תאריך:  20/05/2012   |   עודכן:  20/05/2012
עליס בליטנטל
מועדון הבלוגרים עוקבים: 56 לקבלת רשימות עליס בליטנטל לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עלי בשתאוי נתון במעצר מאז 24.12.09. הוא בהחלט לא אחד מל"ו צדיקים: בשאתאוי הודה בהריגתה של חפיזה חוג'יראת מחיפה, לאחר שזו העזה לבקש ממנו ומחבריו להיות שקטים יותר במהלך מסיבת יום הולדת. אגב: אין פלא שלא שמעתם על המקרה הזה, להבדיל מהרצח הדומה-מאוד של גדי ויכמן; ערבי הרג ערבייה - זה לא ממש מעניין את התקשורת הישראלית.
20/05/2012  |  איתמר לוין  |   כתבות
ראשי האוניברסיטה העברית החליטו השנה לחשוף טפח ממתחם-הענק שלה, והזמינו את הירושלמים ואת כל אוהבי העיר ללמוד על המורשת ולגלות אתר תיירות שעד כה לא ממש תויר. לקראת יום ירושלים הגו באוניברסיטה את המיזם 'סיור מוחות' וקראו לציבור לגלות את פינות החמד הרבות הקיימות בקמפוסים השונים. בין ספריות-הענק וכיתות הלימוד אפשר למצוא אוספים בוטניים מיוחדים שלוקחים את המבקר למסע באבולוציה של הצמחים, וכן אוספים של בעלי חיים ומאובנים של חיות קדומות המלמדים על מערכת היחסים בין האדם לחיות בתקופות פרה-היסטוריות. ההיסטוריה של האוניברסיטה העברית שזורה גם היא בהיסטוריה של ארץ ישראל. "שדרת הממציאים" בהר צופים מציגה את ההמצאות והפיתוחים פורצי הדרך של חוקרי האוניברסיטה.
20/05/2012  |  יאיר קראוס  |   כתבות
מבעד לחלונות ניידת האמבולנס רואה זיאד דוויאת את רחובות העיר חולפים על פניו. הוא חוצה אותה כדבר מובן מאליו, ממזרח למערב, נותן שירות לאוכלוסיה הערבית והיהודית כאחד. לתוך כך גדל ובדרך זו המשיך גם במציאות הירושלמית הקשה של האינתיפאדה הראשונה והשנייה. גם הביוב הזורם והבורות בכבישי הכפרים והשכונות המזרח ירושלמיים לא משנים את גישתו: העיר היא אחת, וכך היא חייבת להישאר.
20/05/2012  |  אבינדב ויתקון  |   כתבות
על-פי אומדנים לא רשמיים, מאז קום המדינה ועד כה היגרו מישראל מיליון אנשים בקירוב. עם התרחבות "הכפר הגלובלי", ההתפתחות האדירה של רשתות הקומוניקציה והתעבורה, האפשרויות למצוא תעסוקה בחו"ל בתחומים שונים והאווירה הבינלאומית בעיקר בקרב הדור הצעיר, התנודה הזאת תלך ותתרחב. זאת גם בעידן של שלווה. בעידן של מתחים היא ללא ספק תגבר. הדור הצעיר מחפש הזדמנויות וסיכויים, ואם אלה לא יינתנו לו כאן, הן בשל מגבלות כלכליות, מדיניות וביורוקרטיות, והן בשל אופי השלטון ומציאות אתנוגראפית, הוא ינדוד, כפי שנדדו אבותיו מאז ומעולם.
20/05/2012  |  צבי גיל  |   כתבות
נולדתי בירושלים בבית החולים "הדסה" שעל הר הצופים בינואר 1946. אני דור ראשון בארץ, והוריי - חנה ויוסף סיאני ז"ל - עלו מתימן לארץ ישראל עם בני משפחותיהם. כמו בני ישראל, חצו הם את המדבר ברגליהם, כשציודם הדל הועמס על גב חמורים וגמלים. בדרכם לארץ האבות הנכספת, היו נתונים לסכנת חיים וסבלו מהתנפלויות של כנופיות לסטים מוסלמים שהיכו אותם וגזלו את המעט שהיה להם.
20/05/2012  |  שמחה סיאני  |   כתבות