יום חמישי 14 נובמבר 2019  20:56
שרי מלחמה. פארסה קלאסית [צילום: ז'ראר אלון]
כתם אור בממלכת החושך
"שרי המלחמה" ב"הבימה" הוא דוגמה לפארסה קלאסית. שלא יבינו אותי לא נכון: אין שום ציניות בדברי, אני חסיד של העיקרון לפיו כל הז'אנרים ראויים להערכה פרט לז'אנר ששמו שעמום. פארסה - החיה הנדירה ביותר בנוף התיאטראלי, ובגלל זה מכובדת ומבורכת. אלי יצפאן הוא האשף של הז'אנר, הנערץ עלי אישית: בזמנו השתדלתי לא לפספס אף תוכנית שלו בכבלים

המחזאי יודע מה הוא עושה כאשר הוא מנצל בקומדיה פוליטית עובדות מוכרות לכל על התנהגותם והפאשלות של הפוליטיקאים ואישי ציבור בולטים של המדינה הקטנה שלנו. הנה הדוגמה: דבר ראשון שעושה שר הביטחון עם פרוץ המלחמה - מתקשר לסוכן שלו בהוראה למכור מייד את דירתו באילת. מוכר, לא? אנחנו גם זוכרים איך לפני כמה שנים כל השרים פתאום התחילו לדבר בישיבות הממשלה בשפה "וינוגרדית" אחרי פרסום מסקנות ועדת וינוגרד...

כשאני בוחר הצגה אני תמיד נותן עדיפות למחזות ישראלים עכשוויים, ומתוך אלה תמיד מעדיף קומדיות כז'אנר אולטימטיבי, הקשה - והמהנה ביותר. לכן בערב הפנוי הראשון שלי מיהרתי ל"הבימה" לראות "שרי המלחמה" מאת שי גולדשטיין בבימויו של מוטי קירשנבאום.

הסטיריקנים בארץ לא מלקקים דבש. איך אתה אמור להצחיק אנשים על חשבונם של פוליטיקאים, שרים וראשי הממשלה כאשר התקשורת הבלתי מרוסנת שלנו יורדת עליהם יום ולילה, שמה אותם ללעג, מותחת ביקורת קטלנית, בוחנת בציציות כל אמירה וכל צעד של נבחרי הציבור? גם טלוויזיה ורדיו אינם נשארים מאחור... מצבם של סטיריקנים במדינות עם משטר רודני (שם התקשורת היא מטעם הממשלה ואינה מתחרה באומנים) טוב יותר פי כמה וכמה. בארצות חשוכות די ברמז קטן על כך שלא כל שרי הממשלה הם טלית שכולה תכלת - וצחוק מטורף באולם מובטח.

כתוצאה מכך כשרוצים לעשות צחוק מהממשלה במדינה דמוקרטית - בוחרים בפארסה, יוצרים קריקטורות מוגזמות במיוחד, עושים פרצופים, מעניקים לדמויות שפה נחותה - ולפעמים מצליחים.

"שרי המלחמה" ב"הבימה" הוא דוגמה לפארסה קלאסית. שלא יבינו אותי לא נכון: אין שום ציניות בדברי, אני חסיד של העיקרון לפיו כל הז'אנרים ראויים להערכה פרט לז'אנר ששמו שעמום. פארסה - החיה הנדירה ביותר בנוף התיאטראלי, ובגלל זה מכובדת ומבורכת. אלי יצפאן הוא האשף של הז'אנר, הנערץ עלי אישית: בזמנו השתדלתי לא לפספס אף תוכנית שלו בכבלים.

יש לציין שהבחירה בו לתפקיד הראשי הייתה מצוינת, יצפאן כראש ממשלה יפתח רחמים "מתברג" באופן מושלם בסגנון ההצגה - קלילה, קופצנית, מלאת בדיחות גסות. באותה הרוח בנו את הדמויות שלהם שחקנים אחרים: יובל סגל ("שר הביטחון"), מיקי פלג-רוטשטיין ("שרת החוץ") גבי עמרני ("ח"כ ויו"ר ועדת חוץ וביטחון"), יגאל שדה ("ראש השב"כ"). הם כולם מונעים משיקולים קטנוניים ומגוחכים, מעוררים סלידה ובוז כלפיהם. האינטרסים הפוליטיים הצרים שלהם יכולים להתחרות רק עם השאיפה שלהם לכסת"ח מופרז. הסגנון נשמר גם אצל הדמויות השוליות בהצגה: "חייל קרבי מיחידה מובחרת" בעילום שם (ואין שום צורך בשם אם אתה סה"כ מסכה - תרתי משמע), "קצין צבא אמריקני", "חצוצרן"...

ורק רינה, "העיתונאית הקלסית", (השחקנית דורית גביש) שונה באופן דרמטי משאר הגיבורים; היא על הבמה כקרן אור בממלכת החושך. נוצרת תחושה שרק לה יש תבונה ושכל מינימאלי מכל החבר'ה, רק היא בעלת מבט ביקורתי על המתרחש ורק היא מביעה דאגה אמיתית ממה שקורה. (ואין להתפלא מכך - אם נזכר לרגע במי הוא הבמאי).

הממשלה, כפי שהיא מוצגת בהצגה, תלושה לגמרי מהמציאות, אובדת עצות, לא מועילה, לא מתפקדת ושרויה עמוק במאבקים הקטנוניים שלה. הבונקר אליו מוביל את שרי המלחמה החייל, משמש כמשל לעולם בו הם חיים כל הזמן....

המחזאי יודע מה הוא עושה כאשר הוא מנצל בקומדיה פוליטית עובדות מוכרות לכל על התנהגותם והפאשלות של הפוליטיקאים ואישי ציבור בולטים של המדינה הקטנה שלנו. הנה הדוגמה: דבר ראשון שעושה שר הביטחון עם פרוץ המלחמה - מתקשר לסוכן שלו בהוראה למכור מייד את דירתו באילת. מוכר, לא? אנחנו גם זוכרים איך לפני כמה שנים כל השרים פתאום התחילו לדבר בישיבות הממשלה בשפה "וינוגרדית" אחרי פרסום מסקנות ועדת וינוגרד...

לקראת סוף ההצגה כשנדמה שחבורת האפסים שקוראת לעצמה "קבינט" עומדת להפסיד את המדינה, מופיע (בהתאם מוחלט לחוקי הז'אנר) Deus ex machina ("דאוס אקס מכינה"), שבאופן פלאי פותר את כל הבעיות: הפעם בתפקיד "אל מתוך מכונה" מופיעה חטיבת מרינס של הצבא האמריקני, שמביסה את האויב. סוף טוב כיאה לקומדיה איכותית.

באולם אתה צוחק, עוקב אחרי העלילה (אני אישית מודה שבזווית העין עקבתי גם אחרי תגובת הקהל) - ואין לך זמן לחשוב ולנתח. אך בדרך חזרה מתחילים להתעורר שאלות, תהיות, השערות והנחות.

איני פוסל את תפקידו של תיאטרון כמוסד שאמור לשעשע ולעוזר להוריד קצת לחץ. לא מזלזל ביעד התיאטרון לבדר, להצחיק, לעזור לקהל להשתחרר ולהתרווח בכיסאות, לשכוח את בעיות היום-יום לשעה וחצי. זו משימה מכובדת בפני עצמה. אבל בכל זאת... לא מאמין שאומני "הבימה" יפספסו הזדמנות לנער את קהל של 1000 איש שבאו לתיאטרון ולהעביר להם מסר. למה שהתיאטרון ייוותר על האפשרות להשפיע, לגרום לאי-נחת, לחשוב... אפילו בפארסה - זה לא סתם צחוקים ובדיחות וטו לא...

ואכן, שאלות ומחשבות התעוררו. למשל, בקשר לפינאלה. האם יוצרי ההצגה התכוונו לכך שאין ממה לדאוג וניתן לישון בשקט כי יש לנו את האח הגדול מעבר לאוקיאנוס הלא הוא דוד סאם, שמבטיח את ביטחוננו ובזמן אמת יבוא מיוזמתו המשיח בדמותו של צבא ארה"ב ויגאל את העם היושב בציון? ולא משנה מה נעשה ואיך נתנהג? וכל ההתרוצצויות של שרי המלחמה שלנו - הן מיותרות וראויות ללעג?

ברור, שהמסר העיקרי בהצגה: קיימת סכנה ממשית - וההנהגה שלנו לא מוכנה ולא מתאימה. אבל יש איזה פגם ביסודו של הרעיון. מאיפה זה בא: צבאות של מדינות שכנות חדרו לתוך ישראל? יש איזושהי אחיזה להנחה כזאת? אם זכרוני אינו בוגד בי ממלחמת יום כיפור שהסתיימה לפני 40 שנה אף מדינה שכנה לא פתחה במלחמה נגדנו, וכל המלחמות מאז היו יזומות ע"י ישראל עצמה- גם מלחמת לבנון הראשונה, גם השנייה, מבצע ענבי זעם, מבצע סכין קהה, חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן - שכחתי משהו? דווקא ישראל תקפה בטילים ומטוסים את סוריה פעמיים בשנים אחרונות (לפי מקורות זרים) - ולא לאפך. ברור, שאלה היו תגובות לפעילויות טרור - אבל צבאות זרים לא צעדו לגבולותינו, חטיבות טנקים לא כבשו את ערינו. האם ניתן לבנות עלילה תיאטראלית עם מתח אמיתי על ההנחה הבלתי סבירה בעליל? אנחנו אמורים לכעוס על השרים שהתגלו כלא מוכנים למצבים שהם עוד יותר בדיונים מאשר התקפת חייזרים - בני מאדים או שבתאי?

בעצם כשהלכתי להצגה הייתי בטוח שיציגו לי שרים צמאי מלחמות ששולחים דיוויזיות לעבר הגבולות... שהפאתוס של היצירה יהיה: מספיק עם המלחמות, תנסו לחתור לשלום. ופתאום במקום זה אני רואה ביקרות על שרינו וממשלתנו שהיא כביכול לא מוכנה, לא מספיק לוחמנית, לא נותנת פייט, רכה מדי, חלשה... אין לנו מספיק גנרלים בממשלה? זה המסר?

אנחנו לא אוהבים, אנחנו מוחים כאשר במדינות שכנות בסדרות טלוויזיה שלהן, בסרטים והצגות מייצגים אותנו כתוקפניים, כאגרסיוויים. למה אנחנו מרשים לעצמנו לעלות מחזות בהם צבאות של מדינות שכנות כובשים את ערינו? הייתי נזהר בסיפורים כאלה ותוך עיבוד המחזה הייתי מחליף את הדיוויזיות הבדיוניות של טנקים בנחילי ארבה למשל... גם מצב חירום. עם כבר פארסה - שתהיה עד הסוף...

שאלה נוספת. המוטו שמניע את הסטיריקן - המצב בארץ לא אי-אי-אי, יש לפעול לשינוי. נקבל זאת כי אף פעם המצב לא יהיה מספיק טוב, אחרת תעצורנה הקידמה. בכול תקופה ותקופה סטיריקן חייב לדעת לזהות מי הוא - הכוח האמיתי ששולט במדינה ועקב כך אחראי לכל הכישלונות. ומי הוא הפעם - האשם העיקרי למצב העגום בארץ? האומנם אלה השרים? ומי הם - על הבמה: "שרי המלחמה או שרי ההישרדות" - הישרדות מוועדת החקירה הבאה? כאשר השרים פוחדים לא מהצבאות הזרים, לא מציבור הבוחרים - אלא מועדות החקירה - אולי יש לפנות את זרקורי הזעם שלנו דווקא לתופעה שנקראת "ועדת החקירה" - איזה מין חיה זאת שמצליחה לשתק ממשלה? מה מקור הכוח שלה? לאן היא מובילה? מה לעשות בעניין? במקרה זה הכותרת של המחזה חייבת להיות אחרת, נדרשים וגיבורים אחרים ...

למה רק דמות אחת מוצגת כחיובית - "העיתונאית הקלאסית" רינה? כן, גם היא אינה נטולת חסרונות - אך על-רקע שאר הדמויות היא מצטיירת כמלאך. או כמו שכבר אמרתי - קרן אור יחידה על הבמה הפוליטית של ארצנו שמאירה פינות חשוכות. האומנם? אולי יש כתם כלשהו גם על מדיה של התקשורת? האם היא באמת קרן אור תמימה - או שמא היא קרן לייזר מסנוורת ומעוותת את המציאות? לשם מה היא עושה זאת? או שהיא בכלל - קרן רנטגן מסרטנת ומשחיתה? ומסוכן לסמוך על קרן הצבי הזאת?

מלבד לכל התהיות האלו - כשאתה מבקר ממשלה במשטר רודני החצים שלך מכוונים בפועל אל הרודן עצמו - כי הוא זה שמינה את השרים. במדינה חופשית ודמוקרטית ביקורת על הממשלה הופכת באופן אוטומטי לביקורת על העם, ששוב פישל ובחר הנהגה לא ראויה. בדמוקרטיה מטרת הסטירה - להשפיע על העם בצורה כזאת שבפעם הבאה היא ישים את הפתק הנכון בקלפי. וכאשר היוצר מגמגם במסר - הוא מחטיא את המטרה, וכול מאמציו יורדים לטמיון, הפאתוס והמסר לא עוברים, ובסטוק מקבלים צחוק נטו.

התעוררו בי הרבה שאלות נוספות - העובדה שבעצמה מעידה לטובתה של ההצגה... ויש תקווה שתשובות לחלק מהם אולי נקבל בקומדיה פוליטית הבאה של "הבימה" - או תיאטרון אחר שלנו.

תאריך:  13/05/2013   |   עודכן:  13/05/2013
יורי מור
מועדון הבלוגרים עוקבים: 9 לקבלת רשימות יורי מור לדוא"ל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
רשימות קודמות
משבר עמוק פוקד בימים אלה את כת ה"אימן" בארץ, כשמבין רבבות חסידיה נותרו רק כ-500 חברים פעילים.
12/05/2013  |  ראובן לייב  |   כתבות
אחד הנושאים המרכזיים בהסכמי גירושין בין בני-זוג, שיש להם ילדים משותפים, הינו שאלת המשמורת על הילדים. העיקרון הבסיסי שעומד בכל הנושאים הקשורים לילדים, במסגרת הסדרי גירושין שבין ההורים, הוא טובת הילדים. לפני שבוחנים מה טוב להורים או מה מתאים להם במסגרת הסדרי הגירושין הכוללים שלהם, יש לבחון את טובת הילדים ועל-פיה לקבוע הסדרים הקשורים למשמורת עליהם ולמגוריהם.
12/05/2013  |  עו"ד אברהם אלטלף  |   כתבות
נשים חוות שינויים הורמונליים לאורך כל חייהן. בסביבות גיל 50 בממוצע, חוות נשים פרידה הדרגתית מהמחזור החודשי ומפוריותן, ופרידה כמעט מוחלטת מהורמוני המין. שלב זה, המכונה "גיל המעבר", הינו תהליך טבעי, היוצר מצב פיזיולוגי חדש. למצב החדש נלווים לעיתים תסמינים פיזיים (גלי חום, הזעות, יובש בנרתיק) ותסמינים נפשיים (הפרעות בשינה, עצבנות, ירידה באנרגיה, דיכדוך ודיכאון).
12/05/2013  |  ד"ר ציפי דולב  |   כתבות
מוצרי החלב הם מרכיב חשוב בתזונה ומספקים חלבונים בעלי ערך ביולוגי גבוה, שומנים רווים (60%) פחמימות (לקטוז), ויטמינים (A ,B ,D), מינרלים (סידן, אשלגן, מגנזיום, אבץ, זרחן) ומים.
12/05/2013  |  עדינה בן-אהרון  |   כתבות
כל העניין הזה של לדעת לתפעל את המצלמה, מובן לנו וברור ואנחנו בהחלט מלמדים זאת ללא כל יומרה אמנותית. אבל להבדיל, אנחנו מאמינים שצילום הוא כלי לביטוי אישי, ואין לכך קשר לצילום אמנותי או מקצועי.
12/05/2013  |  א. צ'פלסקי, ס. קולטון  |   כתבות