בוז'י מתאים?

19 מערכות בחירות לכנסת התנהלו מאז קום המדינה, וכל אחת מהן הפיקה סיסמאות בחירות משלה, מקצתן מוצלחות מאוד: 'מספיק ודי בשלטון מפא"י' (1951), 'הגידו כן לזקן' (1959), 'תמ"י בקומה זקופה' (1981), 'פרס יחלק את ירושלים' (1996), 'נאש קונטרול' (1999) ורבות אחרות. אולם אין ספק כי הקליטה והמוצלחת שבהן, שהצליחה לחולל מהפך בדעת הקהל ולהביא לניצחונו של נתניהו על פרס, היתה: "ביבי טוב ליהודים", שהייתה סוג של נשק יום הדין שהכריע את בחירות 1996, וגירש את פרס מלשכת ראש הממשלה. מאז לא היו סלוגנים שהצליחו להטות בחירות.

גם הפעם לא הוטלה לשטח סיסמה משמעותית, מרגשת, מנצחת. אשר על כן מתכבד טור זה להציע לקופירייטרים של הליכוד, חינם אין כסף, הצעה לסיסמה שעשויה להכריע: "בוז'י לא מתאים". לאמור: כהונת ראש הממשלה גדולה מדי על הבחור הנחמד הזה, בוז'י הרצוג.

קשה למצוא מילה רעה על נועם הליכותיו. חביב וחינני, מחייך בנועם, בלתי מזיק בעליל. איש רעים להתרועע: חבר של טייקונים ושל עיתונאים מאתרגים. שימש בתפקידי מיניסטר, ללא מעידות קולוסאליות. ילד טוב ירושלים.

'שניים במחיר אחד'

מבחינה מדינית, אין כמעט כל הבדל בינו לבין נתניהו. שניהם כבר הסכימו על 'שתי מדינות לשני עמים', על הקפאה, על התנגדות ל'זכות השיבה', על המשך קיומם של גושי ההתיישבות. דרך אגב, אפילו זהבה גלאון מסכימה על עקרונות אלה. אלא שהמקסימום שהם מוכנים להציע, כל אחד בסגנונו, למען 'תאליך אשלום', אינו אפילו המינימום שהערבים מוכנים לו. כך שאין סיכוי לפריצת דרך בטווח הנראה לעין, אפילו אם ראשת הממשלה תהיה זהבה גלאון.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שבוז'י הרצוג עדיין לא נתפס ולא נראה כמי שיכול לרשת את נתניהו. בוודאי לא במערכת הבחירות המביכה הזו, שבה מקבל כל מצביע בוז'י, פרס נוסח 'שניים במחיר אחד', בדמות האופורטוניסטית הגדולה ציפי לבני, שכוחה האמיתי בקלפי שואף לאפס, ובשנים האחרונות הספיקה להחליף בציניות מסחררת מפלגות ותומכים.

עצם נפילתו של בוז'י למלכודת הפתאים שמיסיס קלין הציבה בדרכו, במסגרת עסקה לא תאומן, שהעניקה לה התחייבות לרוטציה בראשות הממשלה אם בוז'י יזכה בה, מהווה סיבה טובה להכרזה רק לא בוז'י. מה גם שהעסקה עצמה אומרת משהו עגום לגבי שיקול דעתו של מי שמתיימר להיות מנהיג-העל שלנו. אם הוא לא היה מסוגל לומר 'לא!' לציפי, כיצד יוכל להגות מילה זו במעמדים הרבה יותר גורליים?

עם יד על הלב: האם הוא יוכל להוביל את העם וצבאו למלחמה נוספת בעזה? איך יעמוד האיש, שעל-פי עדותו כמעט התעלף עשר פעמים כשנשא את נאום הניצחון מול יחימוביץ', תחת עוצמתו המאיימת של מכבש הלחצים האמריקני-אירופי?

אפילו בשמאל עולות תהיות כאלה. העיתונאי רביב דרוקר, מגדולי יריביו של נתניהו, מעלה "כמה שאלות שהופכות את הבטן: מתי בפעם האחרונה הרצוג נקט עמדה שנויה במחלוקת? אמר משהו שלא היה אהוב על הבסיס הפוליטי שלו? הוא היה בקבינט במלחמת לבנון השנייה ולא הטביע חותם. הוא ישב שנים בממשלותיהם של אריאל שרון, אהוד אולמרט ונתניהו, ומעולם לא העלה על הדעת להתאבד בסוגיה כלשהי. יותר מטריד: מהי יכולת העמידה שלו בלחצים? יש לו יכולת כזו? או שהוא חייב להשביע את רצון כולם כל הזמן?".

ואסור לשכוח כיצד הילד הטוב הזה, בעל החזות החנוּנית וקול של נער בר-מצווה, נפל קורבן לתעלוליו המתוחכמים של אהוד ברק בבחירות 1999, כשמעד בפרשת העמותות וגם שתק בחקירת המשטרה בפרשה ההיא, ונהג כאחרון העבריינים. באותה עת הוא כיהן כמזכיר הממשלה שבראשה עמד חביבו אהוד ברק, אבל בחר להשמיט דווקא פרט חשוב זה מן הביוגרפיה האישית שהוא מציג בקליפ שהופץ בימים אלה: בוגר 8200, שלושה תפקידים מיניסטריאליים, אבל אף מילה על ימיו כמזכיר ממשלתו של ברק, תפקיד שהוביל אותו לשתיקה הלא מוסרית, הלא ציבורית, הלא ראויה, בחקירת המשטרה בפרשת העמותות הנכלולית.

ומי יכול להסביר איך זה שהבחור הטוב הזה, דווקא הוא, הוביל את הקמפיין הלא מוסרי לבחירת פואד בן-אליעזר לכהונת נשיא המדינה? האם לא ידע, או לפחות אמור היה לדעת, כפי שידעו רבים בצמרת הפוליטית, שהאיש סוחב מאחורי גבו קופה של שרצים וחשדות לפלילים?

מגינו של המטיף לסרבנות

גם מאבקו יחד עם השמאל נגד נסיעת נתניהו לנאום בוושינגטון בפרשת אירן, אף שאישים בולטים בארה"ב חיוו דעתם שהנסיעה ראויה ודווקא עכשיו, מעורר תהיות. קשה להבין מדוע עלינו רק לסמוך על הנשיא אובמה, שכל רצונו לגמור את הקדנציה בשקט, בסוגיה כל כך קיומית. מי חיבר את בוז'י הרצוג לליבת המידע המודיעיני החשאי, במידה שמאפשרת לו לראות את התמונה כולה? המוסד? ה-CIA? יובל דיסקין? עפר שלח? אריה גולן? אמנון אברמוביץ'?

וכך פרשת פרס ישראל לספרות, שהוציאה את הרצוג בצד הלא נכון. נתניהו, כמחזיק תיק החינוך, הדיח ובצדק את אריאל הירשפלד מלשפוט בבחירת חתן פרס ישראל לספרות לשנה זו (פסילה שהחזיקה מעמד שתי יממות בלבד, עד שנתניהו התכופף, כדרכו, בפני חונטת שלטון החוק). ואז, כמה צפוי, פרס עליו בן דמות היגון את חסותו. מבלי לקחת בחשבון שהאיש מעודד סרבנות, שמאלן קיצוני, שעמדותיו הפוליטיות משפיעות על שיקול דעתו המקצועי, עד כדי שלילת הזכות לפרס ישראל, מן המשוררת המוכשרת חווה פנחס-כהן, רק מחמת זיהויה עם הימין הפוליטי.

"יש לי בעיה איתה", הודה בראיון להארץ. "העמדות שלה בנושא ההתנחלויות ובנושאים אחרים, לא אחראיות ולא מוסריות בעיניי". זהו אגב אותו הירשפלד שהסתבך במסכת שקרים מגעילה, כשפסל על דעת עצמו בשרירות לב את איש השמאל המתון הסופר אהרון מגד מקבלת פרס אמ"ת היוקרתי, בשל עמדותיו הפרו-ציוניות, ועוד העז להאשים בפסילה את חבריו לוועדה, שלמרבה המזל אזרו אומץ להכחיש את כל טיעוניו בעניין השתתפותם בכשל הזה.

בוז'י הרצוג מתאים לשמש בתפקידים רבים. למשל שר החוץ בממשלת האחדות, לאחר הבחירות. או לעבוד במשרד עורכי הדין היוקרתי הרצוג-פוקס-נאמן, שהוא שותף בכיר בו. אבל ראש ממשלת ישראל? לא הגזמת?