"העם החליט: אחדות לאומית"

השעה 00:10: נתניהו, בסוויטה 1717 במלון סיטי טאואר, מודאג. מי יקים את הקואליציה? מגיעה שיחה מנשיא ארה"ב. "העם, ביבי יקירי, אמר את דברו: ממשלת אחדות. זה ייטיב עם כולנו, ויחזק אותנו במאבק נגד הגרעין האירני".

00:12: מטה הבחירות האישי של הרצוג מתכנס לדיון חרום. מחליטים לשלוח את בוז'י, במיידי, לבית ברחוב החזון אי"ש 5 בבני ברק, על-מנת לקבל ברכתו של הרב שטיינמן להקמת קואליציית הרצוג-לבני-חרדים.

00:14: מגיעה שיחה דחופה מנתניהו. מעכבים את הנסיעה לבני ברק. נתניהו: "היי בוז'י. היה קשה, הא? עברנו כברת דרך מטורפת, לא? התעלקנו, נשכנו ונושכנו. טירוף מוחלט, הא? אבל ככה זה בחירות. עכשיו צריך לדבר בהיגיון, להקשיב לקול התבונה, וגם להצעה של אובמה. בוא נודה, בוז'י: שר ההיסטוריה הועיד לנו גורל משותף. אם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה. אני בנו של היסטוריון, ואתה בנו של נשיא המדינה. שר ההיסטוריה הטיל עלינו להוביל יחד את המדינה לעידן חדש. מחובתנו לשלול מן הקיצוניים מימין ומשמאל – בנט וזהבה גלאון - את היכולת לכפות עלינו את עמדותיהם המטורפות. הרי שנינו יודעים את האמת: שנינו נמצאים במרכז. לא ימין קיצוני ולא שמאל קיצוני. בוא ניפגש כאן ועכשיו. אין לנו זמן מיותר לבזבז. מקלחת? תתקלח אחר כך. שלום עכשיו".

01:00: נתניהו והרצוג נפגשים. גם ציפי באה. מסכמים: ממשלת רוטציה, עם גרעין קשה של 68 מנדטים: ליכוד, העבודה, חרדים. מוסכם שכל השאר יוכלו להצטרף על בסיס קווי היסוד, בתנאי שלא יכתיבו עמדות קיצוניות, לא מימין ולא משמאל.

01:30: חותמים על זכרון דברים: תוקם ממשלת רוטציה. במרכזה הליכוד והעבודה, והחרדים. ניפגש מחר ב-10:00. עד אז ינסחו העוזרים את ההסכם.

06:00: עם ישראל מתעורר בבוקר עם תקווה חדשה. יש ממשלת אחדות. משק כנפי ההיסטוריה. השלום באופק. נמר עם גדי ירבץ. העם החליט – אחדות לאומית.

07:00: לחגיגה מצטרף הנשיא ריבלין. "העם החליט – אחדות לאומית", הוא מתפייט וכבר מתווה כיוון, בראיון רדיו ראשון לאחר הבחירות.

12:00: מתכנסים לחתימת קווי היסוד. לחותמים מצטרפים לפיד, כחלון וליברמן. שמונים ח"כים בקירוב. נתניהו, שמכהן ראשון, נענה מיד להצעת ממלא-מקום ראש הממשלה הרצוג, להותיר את בוגי במשרד הביטחון. "הוא הרי תמיד היה ותמיד יהיה מפא"י'ניק", קורץ בוז'י לציפי. "רק איתו נשיג את החזון של מדינה יהודית כאן, מדינה פלשתינית שם".

היחידות שהודרו מהחגיגה הן הבית היהודי ומרצ. שתיהן יצאו בחוץ. די לקיצוניות. חלומה הגדול של שרה'לה, לראות את בנט מתייבש על ספסלי האופוזיציה, מתגשם. גם חלומם הגדול של החרדים מתגשם: "העיקר שעולם התורה יוצא מחוזק", אומר אלי ישי, ממציא תביעת "והשיב את הגזילה אשר גזל".

14 באפריל 2015: אבו מאזן, נתניהו, בוז'י-ציפי, וגם ליצמן, דרעי וישי, האבות המייסדים של ממשלת האחדות, מצטלמים במדשאת הבית הלבן. באופק כבר רואים את פרס נובל לשלום. העולם כולו מגיב בתשואות.

14 במאי 2015: לפני 67 שנה בדיוק הכריז בן-גוריון על הקמת המדינה. בדיוק היום מקימים נתניהו ו"ידידי החדש אבו מאזן", את מדינת פלשתין: "שתי מדינות שיחיו בשלום, זו לצד זו". וגר זאב עם כבש. שלום עכשיו. נשיקות וחיבוקים.

14 ביוני 2015: 600 אלף יהודים, כולל 200 אלף בירושלים, מגורשים 'ברגישות ובנחישות'. ציפבוז'י: "למה שלא תלכו לנגב ולגליל?"

14 ביולי: החלה מלחמת השחרור של 'העם הפלשתיני'. אש"ף, מתוגבר בחיות הטרף של החמאס, אל-קאעידה, משמרות המהפכה האירנים ודאעש, יוזמים פעולות איבה על הקו הירוק, מסתערים בשאגות 'אללה אכבר' לתוך ישראל הקטנה. צה"ל משיב מלחמה, אך 'גבולות אושוויץ' קורסים. הנשיא חוסיין אובמה, שהבטיח ערבויות לקיומה של ישראל, 'עסוק' ולא מתפנה לטלפונים מתל אביב. פלשתין מצטרפת לחליפות האיסלאמית.

14 באוגוסט: תם המפעל הציוני. הושלמה האם-אימא של ההונאה הערבית. חזון הפתרון הסופי 2 של המופתי הירושלמי אל-חוסייני, מומש בסיועם של חוסיין הוושינגטוני ושל התמימות הישראלית, אללה ירחמה.

הכל יכול היה כמובן להתנהל אחרת. אבל ה'פיין שְמֶקֶערְס' החליטו הפעם ללמד לקח את בנט. בגלל הצנחת אוחנה לרשימה לכנסת. בגלל הוצאת אוחנה מהרשימה לכנסת. בגלל ההליכה עם לפיד. בגלל ההליכה עם אורי אריאל. בגלל אימוץ תכתיבי הרבנים. בגלל התעלמות מתכתיבי הרבנים. בגלל רבני הקו. בגלל רבני ה'מיין סטרים'. בגלל השוויון בנטל. בגלל אי-השוויון בנטל. בגלל המתינות. בגלל הקיצוניות. ועוד אלף סיבות, שבגללן עלול הסיפור הציוני להסתיים בשוֹאה חדשה ובכייה לדורות. העיקר שכולם התחשְבּנו עם מפלגת הימין היחידה בישראל.